הלוויה של אמי עברה עליי כאילו הייתי בתוך ערפל סמיך. אנשים הביעו תנחומים, חיבקו אותי, חלקם הניחו אוכל לשולחן הזיכרון, אחרים בכו בשקט. כמעט שלא קלטתי דבר מכל זה.
לקראת ערב האורחים התחילו לעזוב לאט. האוויר בבית נעשה כבד וחנוק. הרגשתי שאני זקוקה לאוויר צח, ולכן ירדתי בשקט אל הנהר.
הגדות היו רטובות וחלקלקות אחרי הגשם. עמדתי ממש על שפת המים כשלפתע האדמה נשמטה מתחת לרגליי. אפילו לא הספקתי לצעוק וכבר מצאתי את עצמי במים הקפואים.
הזרם היה חזק באופן מפתיע. השמלה שלי משכה אותי מיד כלפי מטה, והנעליים הקשו על כל תנועה. במשך כמה שניות רק בלעתי מים וחשבתי שאני עומדת לטבוע.
אבל בצעירותי התאמנתי שנים רבות בשחייה. זה הציל את חיי. האינסטינקט פעל מהר יותר מהפחד. הסתובבתי במהירות על הגב, דחפתי עם הרגליים ושחיתי לעבר הקנים שעל שפת הנהר. האצבעות שלי מצאו את הגבעולים הקשיחים. נאחזתי בהם ובמאמץ גדול הצלחתי להגיע אל החוף.
שכבתי בבוץ הרטוב וניסיתי להסדיר את הנשימה. בדיוק אז שמעתי קולות.
מישהו ניגש אל המדרון ממש מעל ראשי. הרמתי בזהירות את מבטי דרך הקנים וקפאתי.
זה היה בעלי והחברה הכי טובה שלי.
הם עמדו ממש על שפת הגדה והביטו במים.
הם עמדו ממש על שפת הגדה והביטו במים.
“היא לא תצוף שוב,” אמר בעלי בשלווה. “אפילו שחיינים מנוסים בקושי היו מצליחים לצאת מכאן.”
“ומה אם כן?” שאלה חברתי בעצבנות.
“היא לא תצליח. חוץ מזה, כולם ראו שהיא שתתה קצת אחרי הלוויה. היא פשוט החליקה ונפלה למים.”
חברתי צחקקה בשקט.
“כן, זו לא בעיה. אני אגיד שראיתי אותה מחליקה ונופלת. אטען שניסיתי לעזור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.”
“בדיוק כך,” ענה בעלי.
באותו רגע הבנתי שהנפילה שלי לנהר אולי בכלל לא הייתה תאונה.
חברתי השתתקה לרגע ואז שאלה לפתע:
חברתי השתתקה לרגע ואז שאלה לפתע:
“אז מה עשית בקשר למותה של אמא שלה? שיחדת מישהו?”
בעלי ענה בשלווה, כאילו מדובר בדבר יומיומי לחלוטין.
“כן. הכול תחת שליטה. כולם מאמינים לסיפור על התקף לב.”
משהו בתוכי קרס.
חברתי צחקה בשקט.
“הבטחת שתספר הכול כששתיהן יהיו מתות. אז תסביר עכשיו למה רצית להיפטר משתיהן באותו הזמן.”
בעלי שתק כמה שניות.
“כי הן ידעו סוד חשוב מאוד.”
“איזה סוד?"
עצרתי את נשימתי.
ואז הוא סיפר משהו ששלח צמרמורת קפואה במורד גבי. בגלל הסוד הזה הוא חיסל את אמי… ומאותה סיבה הוא רצה להיפטר גם ממני 😨😱
זמן קצר לפני מותה, אמי התקשרה אליי וביקשה שאבוא אליה בדחיפות. כשהגעתי, היא ישבה במטבח בחלוק בית והחזיקה תמונה ישנה בידיה.
“את זוכרת את אחי?” היא שאלה בשקט.
זכרתי אותו רק במעורפל. גבר גבוה שהיה נושא אותי על כתפיו כשהייתי ילדה. הוא מת כשהייתי בת שש.
אמי שתקה לרגע ואז אמרה:
עזרו לו למות.
עזרו לו למות. ואני שתקתי על כך כמעט ארבעים שנה.
היא סיפרה לי שאחיה עבד במנהל המחוזי והיה אחראי על הקצאת קרקעות. בסוף שנות השבעים כמה אנשים בעלי השפעה העבירו באופן בלתי חוקי שטחי אדמה גדולים על שמם. המסמכים תוארכו לאחור והוטבעו בחותמות ובחתימות מזויפות.
הוא היה האדם היחיד שידע את האמת. הוא הצליח להשיג את המסמכים האמיתיים ולהסתיר אותם אצל אמי.
חודש לאחר מכן מצאו אותו מת על פסי הרכבת. לכולם נאמר שהוא שתה ונפגע מרכבת.
אמי שתקה על כך כמעט ארבעים שנה כי פחדה. אך לאחרונה החלו לבנות בתי יוקרה יקרים בדיוק על אותם שטחים. בעל הפרויקט היה בנו של אדם שזייף את המסמכים אז.
אמי אמרה שהחלו לעקוב אחריה. מכוניות זרות הופיעו שוב ושוב ליד ביתה.
“הם גילו את זה,” היא אמרה.
לפני שעזבתי, אמי אמרה:
העברתי את המסמכים למקום אחר.
העברתי את המסמכים למקום אחר. אני לא אגיד לך את הכתובת. חפשי במקום שבו היינו לעיתים קרובות כשהיית קטנה. אם תמצאי אותם — הביאי אותם לבית המשפט.
אז לא הבנתי עד כמה זה מסוכן. אבל בעלי איכשהו גילה על המסמכים. וכשהקשבתי לשיחה שלו עם החברה הכי טובה שלי, סוף סוף הבנתי את האמת.
הם רצחו את אמי. ורק לפני רגע הם ניסו לרצוח גם אותי.
