הייתי בדרכי אל ההורים שלי, וחיכיתי ליום הזה כמעט שנה שלמה. לא התראינו הרבה זמן, וכל מה שרציתי היה לשבת בשקט במטוס, לעצום עיניים ולנוח קצת. הטיסה הייתה ארוכה, כמעט חמש שעות, וכבר דמיינתי איך אתמקם בנוחות ופשוט אירדם.
אבל זה היה בלתי אפשרי כשיושב לידך אדם שחושב שמותר לו הכול.
כמעט מיד אחרי ההמראה, הרגשתי ריח מוזר. בהתחלה לא הקדשתי לזה תשומת לב, חשבתי שאולי זה מהמטבח או שמישהו שפך משהו. אבל הריח הלך והתחזק, והפך לבלתי נסבל, ותוך כמה שניות הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי.
הבטתי למטה וראיתי, ממש על משענת היד שלי, רגל זרה. מלוכלכת. יחפה. והריח היה כל כך חזק שכמעט לא הצלחתי לנשום.
הסתובבתי. מאחוריי ישב בחור צעיר שנראה כאילו אין לו מושג בכלל איפה הוא נמצא. הוא נשען לאחור בנינוחות מוחלטת במושב שלו ונראה כאילו מבחינתו זה דבר לגמרי רגיל.
האנשים סביבנו התחילו להביט לכיווננו. חלקם עיקמו את פניהם, אחרים לחשו ביניהם. האווירה נעשתה יותר ויותר לא נעימה.
ניסיתי להישאר רגוע.
"סליחה, תוריד בבקשה את הרגל."
הוא לא הסתכל עליי מיד, כאילו הפרעתי לו במשהו חשוב.
"אני לא מוריד אותה. ככה נוח לי."
נשכתי את הלשון וחזרתי:
"זו משענת היד שלי."
הוא חייך בזלזול ומשך בכתפיו.
"אז תעבור לשבת במקום אחר. אני לא מוריד כלום."
התשובה הזו גרמה לי להתכווץ מבפנים. דחפתי בעדינות את הרגל שלו למטה, אבל כבר ברגע הבא הוא החזיר אותה למקומה, כאילו זה משחק.
הריח הפך לעוד יותר חזק. האנשים סביבנו התחילו להתלונן בגלוי על הסירחון.
"הרגל שלך מסריחה נורא," אמרתי עכשיו בטון חד יותר. "תוריד אותה בבקשה. זה מפריע לכולם."
הוא הביט בי בעצלות וענה בעצבנות:
"תסתום את האף. ואת הפה גם."
באותו רגע הבנתי שאין טעם להתווכח עם אדם כזה. הוא פשוט לא מבין מילים מנומסות. ואז עלתה לי תוכנית פשוטה אבל יעילה כדי ללמד אותו לקח. הנה מה שעשיתי. 😒😧
הסתובבתי, העמדתי פנים שנרגעתי, ולחצתי על כפתור הדיילת.
כשהיא הגיעה, הזמנתי תה חם. רגיל לגמרי. היא הביאה אותו אחרי כמה דקות. לקחתי את הכוס, לגמתי כמה לגימות וישבתי בשקט, כאילו לא קרה כלום.
ואז, בשלב מסוים, הטיתי מעט את היד. התה נשפך. לא רותח, אבל מספיק חם כדי שהוא ירגיש מיד.
הוא קפץ, משך במהירות את הרגל והתחיל לצעוק בכל המטוס:
"מה אתה עושה?!"
הדיילת הגיעה כמעט מיד. התנצלתי בשקט והסברתי שזה היה בטעות. אבל הוספתי שהרגל שלו הייתה על המקום שלי ושכבר ביקשתי ממנו כמה פעמים להוריד אותה.
הנוסעים סביבנו התחילו לתמוך בי. מישהו אמר שהריח בלתי נסבל, אחר אישר שהבחור התנהג בגסות מהרגע הראשון.
הדיילת כבר לא חייכה. היא הסבירה לו בשקט אך בנחישות שהתנהגות כזו לא תתקבל, ושלקברניט המטוס יש סמכות לנקוט צעדים, כולל מסירה למשטרה לאחר הנחיתה.
הבחור השתתק מיד.
במטוס נשמע גיחוך קל, ואז עוד ועוד. אחרי כמה שניות כבר חצי מהנוסעים הביטו בו באי נוחות ברורה, וחלקם אפילו לא הסתירו את החיוך.
הוא לא אמר מילה נוספת. את שאר הטיסה ישב בשקט, שמר את הרגליים לעצמו וניסה לא למשוך תשומת לב.
ואני סוף סוף יכולתי להישען לאחור, לעצום עיניים ולהירגע.
לפעמים אנשים מבינים רק כשהם מתמודדים עם ההשלכות.
