אחרי השריפה הוא איבד לחלוטין את תחושת הזמן. הבית שבנה במו ידיו נשרף בלילה אחד. אשתו ובתו בת השבע נשארו בפנים. הוא שרד רק משום שבאותו ערב יצא לטיול עם הכלב.
כשחזר, ראה את האש מרחוק ורץ בלי להרגיש את רגליו – אך כבר לא הצליח להציל איש. לאחר ההלוויה מכר את כל מה שנותר לו והחליט לעזוב את עיר הולדתו, כי כל רחוב וכל ספסל הזכירו לו את מה שאיבד.
הוא מצא במקרה מודעה למכירת בית ישן בכפר מבודד. המחיר היה נמוך באופן מחשיד. הבית עמד הרחק מאחרים.
המוכר עורר בו אי־נוחות – הוא דיבר מהר, נמנע מקשר עין וחזר שוב ושוב על כך שהוא זקוק לכסף בדחיפות ושהבית “פשוט ישן, אבל יציב”.
כל אדם הגיוני היה מהסס, אבל הוא לא חיפש נוחות או יופי. הוא רק רצה מקום שבו יוכל להסתתר מהזיכרונות. הוא שילם במזומן, אפילו בלי להתמקח.
כשהגיע עם הכלב, החל לרדת שלג רטוב. הבית נראה גרוע יותר מאשר בתמונות: גג עקום, עץ מתקלף, חלונות סדוקים.
אך הכלב התנהג אחרת. בדרך כלל היה אמיץ ועקשן, לא פחד מחשכה או מסופות – אך הפעם קפא במקום מול המרפסת. הוא האריך את צווארו, רחרח ונסוג בפתאומיות. אוזניו הוצמדו לאחור, זנבו שמוט.
הכלב ילל חרש והביט בו כאילו ניסה להזהיר אותו. האיש משך ברצועה, אך הכלב התנגד בכל כוחו ונהם לעבר המסדרון החשוך שמאחורי הדלת החצי פתוחה. הוא סירב להיכנס ואף ניסה לברוח חזרה לרכב, רועד ומביט סביבו כאילו הוא שומע משהו שהאדם אינו מסוגל לשמוע.
האיש ייחס זאת ללחץ ולעייפות מהנסיעה. הוא הכניס את חפציו לבדו, הדליק את התנור הישן וניסה להתארגן ללילה. הכלב נשאר בחוץ למרות הקור וסירב לעבור את הסף.
במהלך הלילה הכלב לא נבח ולא יילל – הוא רק ייבב חרישית והסתובב סביב הבית, לעיתים נעצר ליד הקיר בצד המטבח.
בבוקר יצא האיש לחצר והבחין שהכלב שוב עומד בדיוק באותו מקום ומגרד את השלג בכפו.
בהתחלה לא ייחס לכך חשיבות, אך אז נזכר בהתנהגות הכלב מהערב הקודם והחליט לבדוק את רצפת המטבח – בדיוק מעל אותו מקום.
כשראה מה הוסתר מתחת לרצפה, הבין באימה מדוע הכלב התנהג כך המשך הסיפור בתגובה הראשונה
הלוחות היו ישנים, אך מתחת לאחד מהם הבחין במסמרים חדשים. זה היה מוזר, כי שאר הבית היה רקוב ומכוסה עובש.
הוא לקח לום והרים בזהירות את הלוח. מתחתיו הייתה דלת נסתרת, שנראה כי נסגרה רק לאחרונה. כשהוא פתח אותה, עלה ריח כבד של לחות – ועוד משהו, משהו מוכר ומבעית.
למטה היה חלל קטן, ובפינה היו מונחות עצמות מסודרות בקפידה. אלו לא היו עצמות של בעלי חיים. הוא הבין זאת מיד.
לידן עמדו מכלי מתכת חלודים ושאריות בד חרוכות ספוגות בחומר שמנוני. באותו רגע הרגיש קור עמוק יותר מהכפור שבחוץ.
הוא נזכר במוכר המוזר, בחיפזון ובמתח שלו. בכך שמעולם לא הציע להראות את המרתף. והדבר הנורא ביותר – בין העצמות היו שרידים של צמיד ילדים, עם חרוזים ורודים דהויים.
הכלב לא חש במשהו על־טבעי. הוא הריח את ריח המוות והאש – אותו ריח שלקח מבעליו את משפחתו.
והבית שהיה אמור להיות מקלט, התגלה כמקום שבו מישהו ניסה להסתיר את האמת מתחת לכמה קרשים.
