ניסיתי להדוף אותו ואפילו כעסתי עליו, אבל רק כמה שניות לאחר מכן קרה משהו בלתי צפוי לחלוטין.
כבר עמדתי בערך באמצע הסולם והושטתי את המזמרה לעבר הענפים היבשים של עץ התפוח הישן ליד הבית. הבוקר הרגיש מוזר כבר מההתחלה. השמיים היו מכוסים בעננים אפורים וכבדים, האוויר עמד במקום והיה לח, כאילו גשם חזק עומד להתחיל בכל רגע. הרגשתי שהמזג משתנה, אבל בכל זאת החלטתי לסיים את העבודה, כי את הענפים היבשים האלה היה צריך להסיר מזמן.
העמדתי את הסולם כבר בבוקר, נשענתי אותו בזהירות על הגזע ובדקתי שהוא יציב. עליתי כמה שלבים וכבר עמדתי לחתוך את הענף הראשון, כשפתאום הרגשתי שמישהו מושך אותי מאחור במכנסיים.
הסתובבתי ולרגע הייתי מופתעת לגמרי.
הכלב שלי ניסה לטפס אחרי על הסולם.
כפות הרגליים שלו החליקו על השלבים המתכתיים, הציפורניים חרקו על המתכת, והעיניים שלו היו פקוחות לרווחה כשהוא מביט ישר אליי.
“היי, מה אתה עושה שם?” אמרתי בחיוך מתוח. “תרד למטה.”
נופפתי ביד בתקווה שהוא יחזור אחורה, אבל הכלב לא זז אפילו צעד אחד. להפך – הוא טיפס עוד קצת, הניח את כפותיו הקדמיות על הסולם ופתאום תפס את המכנסיים שלי בשיניו.
הוא התחיל למשוך. בחוזקה.
נרתעתי וכמעט איבדתי שיווי משקל.
“השתגעת? תעזוב!” אמרתי בכעס.
אבל הוא לא עזב. הכלב המשיך למשוך אותי מטה, נעמד עם כפותיו על הסולם והמשיך לנבוח, כאילו הוא מנסה לעצור אותי בכל מחיר.
בהתחלה כעסתי, אבל אחרי כמה שניות הבנתי שזה לא קשור למשחק. הוא מעולם לא התנהג כך קודם. היה משהו אחר בעיניים שלו.
כאילו הוא מנסה להעביר לי מסר.
ניסיתי שוב לטפס למעלה, אבל מיד הוא משך שוב במכנסיים שלי, כל כך חזק שתפסתי את הסולם בשתי הידיים באופן אינסטינקטיבי.
נאנחתי בכבדות והתחלתי לרדת חזרה למטה.
“טוב, זה מספיק,” מלמלתי. “אם לא תירגע, אני אנעל אותך.”
הכלב הוריד את הראש כאילו הוא מרגיש אשם, אבל בכל זאת הובלתי אותו לכלוב וסגרתי את הדלת. חשבתי שעכשיו אוכל סוף סוף להמשיך לעבוד בשקט.
אבל בדיוק באותו רגע קרה משהו שהבהיל אותי ופתאום גרם לי להבין למה הכלב שלי התנהג בצורה כל כך מוזרה. את המשך הסיפור הזה תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.
חזרתי אל הסולם והנחתי את הרגל על השלב הראשון. ובדיוק באותה שנייה שמעתי מעליי קול חד וחזק של שבירה.
הצליל היה יבש וקשה, כאילו משהו נשבר לשניים. באופן אינסטינקטיבי הרמתי את הראש. וראיתי ענף יבש ענק מתנתק מהעץ.
הוא נפל בדיוק למקום שבו הראש שלי היה לפני רגע. ברעש חזק הוא פגע באדמה, נשבר לכמה חלקים ונחת רק כמה סנטימטרים לידי.
הרגליים שלי מיד התרככו. עמדתי ליד הסולם ובהיתי בענף השבור, בזמן שהלב שלי פעם כל כך חזק שיכולתי לשמוע אותו באוזניים.
רק אז הבנתי הכול. הכלב שלי לא הפריע לי. הוא ניסה לעצור אותי.
הוא הרגיש את הסכנה לפניי. אולי הוא שמע את הסדק בתוך העץ או הרגיש שהענף עומד להישבר. לאט לאט הסתובבתי לכיוון הכלוב.
הכלב הביט בי דרך הסורגים.
העיניים שלו היו רגועות וערניות, והזנב נע בעדינות, כאילו הוא מחכה לראות אם סוף סוף אבין.
ניגשתי אליו, פתחתי את הדלת וכרעתי לידו. מיד הוא נצמד אליי.
חיבקתי אותו סביב הצוואר ולחשתי:
– הצלת לי את החיים.
מאותו יום, מעולם לא התעלמתי שוב מהאינסטינקטים שלו.
