סערת שלגים פרצה כבר בערב. שלג היכה כמעט אופקית באוויר, צרב בעיניים והסיר כל עקבה בשביל תוך שניות.
היערן, אדם עם ארבעה עשורים של ניסיון ביער, היה בדרכו חזרה לביתו הבודד וחשב רק על דבר אחד: להגיע מהר, להדליק את התנור ולהתמגן מהסופה. בלילה כזה היה מסוכן להישאר בחוץ ללא סיבה הכרחית.
אבל פתאום הוא שמע בין זמזום הרוח רעש מוזר. תחילה הוא חשב שזה רעש של העצים, אך אז הוא נשמע שוב. רעש חלש, מצער, כמעט כמו בכי אנושי.
היערן עמד דום, האזין והתחיל לאט לסור מהשביל, פנימה אל יער האורנים הצפוף.
לאחר כמה דקות הוא הגיע אל ירידה קטנה, שמכוסה כמעט לחלוטין בשלג. שם, בשורשי עץ אורן ישן, שכב שועל. חייתה הגדולה, אדמדמה, כבר הייתה מכוסה בשלג, היה ברור שהיא מתה. אבל מתחת לגופה משהו זז.
היערן התקרב בזהירות והתרקב על ברכיו.
מתחת לשועל דחפו עצמם חמישה גורי שועל אחד לשני. קטנים, פרוותיים, עם כפות רגליים גדולות מדי ואפים לחים. הם לחצו את עצמם אל אמא שלהם, כאילו ניסו להחביא את עצמם תחת פרוותה, דקרו עם חוטמם את צידיה ונבחו בשקט. אחד מהם אפילו ניסה לדחוף אותה בכפות רגליו, כאילו היה מקווה שהיא תקום ברגע.
הגורים לא הבינו מה קרה. הם שכבו צמודים זה לזה, הרימו לפעמים את ראשיהם ויללו בגרגור עדין, ואז חזרו להסתתר בתוך פרוותה הקרה של אמם. הקטן ביותר ניסה שוב ושוב לזחול תחת כף רגלה הקדמית, כאילו חיפש שם חום.
היערן הביט בהם במשך זמן רב, מבלי לזוז.
חוק הטייגה היה פשוט ובלתי מתפשר: אל תתערב בחיים של הטבע. הטבע מחליט מי ישרוד ומי לא. היערן הכיר את החוק הזה טוב יותר מרוב האנשים.
אבל הוא גם ידע משהו אחר. הגורים האלה לא ישרדו את הלילה.
הוא הוריד את כפפותיו והרים בזהירות אחד מהגורים. הוא היה קל, חמים, ומיהר להתרפק על כף ידו. האחרים התחילו ליילל בשקט יותר, זזו קרוב יותר זה לזה.
— אוי, אתם הקטנים האדומים… — מלמל היערן בשקט. — בלי אמא שלכם, אין לכם סיכוי כאן.
הוא עטף בזהירות את הגורים במעיל שלו, נשא אותם חזרה אל ביתו. כל הדרך הם יללו בשקט, זזו מדי פעם, הרימו את חוטמם כלפי מעלה, כאילו חיפשו ריח מוכר.
היערן לא ידע עדיין כי הצלת בעלי החיים חסרי האונים הללו תביא לאירועים נוראים בחייו – ואולי תמשוך את תשומת הלב של משהו שכל היער פוחד ממנו 😢😱
לילה זה היערן כמעט לא ישן. הוא הדליק את התנור, בנה מקופסה ישנה וכמה שאריות בד אתרי חמים והניח בהם את הגורים. בהתחלה הם הסתובבו לא בנחת, יללו וחיפשו את אמא שלהם, אך לאט לאט הם התחממו והפכו לשקטים.
עברו כמה ימים.
הגורים הפכו לחיים יותר, זחלו ברחבי החדר, הסתבכו בנעלי הפלאד שלהם ולפעמים טיפסו אפילו על ברכיו.
אבל ערב אחד נשמעה דפיקה על דלת הבית. הדפיקה הייתה כבדה ונחרצת. היערן ידע מיד, שאין כאן סתם עוברי אורח.
כשהוא פתח, עמדו לפניו שלושה גברים. אחד מהם צעד מיד צעד קדימה והביט אל תוך הבית.
— אתה היערן? — שאל.
— אפשר לומר כך, — ענה האיש המבוגר בשקט.
— אנחנו יודעים שמצאת את קן השועלים בירידה. הייתה שם שועלה אדומה.
היערן שתק.
— השועלה שמנו אנחנו, — המשיך גבר אחר. — הפרווה הייתה טובה. אבל את הגורים לא מצאנו. אז לקחת אותם.
באותו רגע נשמעה ממאחורי התנור יללה שקטה.
הגברים החליפו מבט.
— הנה הם, — אמר הראשון. — תן לנו אותם. אנחנו נטפל בהם.
היערן סגר את הדלת לאט ופנה אליהם.
— הם לא הולכים לשום מקום.
הגבר השלישי צעד צעד קדימה.
— תקשיב, זקן. נראה שאתה לא מבין. אנחנו כאן בגללם.
— כן, — אמר היערן בשקט. — אבל אתם הגעתם לשווא.
הגבר חייך והושיט ידו כדי להניע אותו מהדרך.
אבל אז הכל קרה מאוד מהר. הצייד הראשון לא הבין איך הוא פתאום שכב מחוץ לבית בשלג. השני נבעט דרך סף הבית, והשלישי נסוג בעצמו כשהבין שהאיש המבוגר לא היה חסר אונים כפי שחשב.
רק רגע אחר כך, עמדו שלושתם בחצר.
— תיעלמו מהיער שלי, — אמר היערן בשקט. — ואל תחזרו.
הגברים העריכו אותו עוד כמה שניות, ואז הסתובבו בקללות והחלו ללכת לעבר הדרך.
