כשבעלי הלך לעולמו מוקדם מדי, בתו הקטנה הייתה רק בת חמש.
מאז כל האחריות עליה נפל על כתפי. גידלתי אותה כאילו הייתה ילדה שלי: האכלתי אותה, טיפלתי בה, עזרתי לה בלימודים, ביליתי לילות ללא שינה ליד מיטתה. אחר כך סייעתי לה להגיע למכללה, תמכתי בה כלכלית ונפשית.
כיום, בתי המאומצת בת שלושים. כל השנים הייתה לצידי, אך לאחרונה שמתי לב למשהו מוזר: היא נראתה מרוחקת, קרה. חששתי שאולי נמאס לה לטפל בי, שזה כבד מדי עבורה.
בערב אחד חזרה הביתה ואמרה:
— ארוזי את הדברים שלך. רק את ההכרחי לעת עתה.
נבלעתי בתדהמה:
— לאן אנחנו נוסעים?
היא לא ענתה. ארזנו את המזוודה, ובמהלך הנסיעה בכיתי בשקט. הייתי משוכנעת שהיא הולכת להביא אותי לבית אבות. ליבי התכווץ – האם כל השנים של אהבתי ודאגתי לא שווו כלום?
אך כשראיתי לאן אנחנו נוסעים, הייתי בשוק מוחלט 😱😱
המכונית עצרה מול בית דו-קומתי ענק. ניגבתי את הדמעות וירדתי. מול עיני נפתח מחזה מדהים: גינה מטופחת, חזית לבנה, חלונות גדולים וחצר רחבה.
בתי הביט בי בקול רועד ואמרה:
— אמא… עכשיו הבית הזה שלנו. תמיד חלמת עליו. במשך כל השנים חסכתי כסף כדי להעניק לך את בית חלומותייך. סלחי לי שהייתי קרה בימים האחרונים – הסתירתי הכל בשביל ההפתעה. תודה על כל מה שעשית עבורי.
עמדתי המומה, לא יכולתי להאמין לעיני. הדמעות על לחיי הפכו לדמעות של אושר. הבנתי: אהבתה חיה ובועטת, והיא רק הראתה אותה בצורה הבלתי צפויה והמקסימה ביותר.
