האוטובוס של הבוקר עצר מול בית הספר, ובצימצום דק של דלתות נפתחו בפנים. הילדים ירדו בזה אחר זה. חלקם צחקו, אחרים דיברו בקול רם, וכמה בנים דחפו אחד את השני ורצו כמעט ישר אל הכניסה לבית הספר.
הנהג ישב ליד ההגה וצפה במראה האחורית במולת הבוקר המוכרת. הוא הקפיד תמיד שמישהו לא ייפול במדרגות ושהילדים כולם יגיעו בשלום אל הבניין. לפעמים הרים יד וחייך.
— שיהיה לכם יום נעים, ילדים.
כמה מהם לחו לו בחזרה, וילדה עם תיק גדול מדי כמעט איבדה שיווי משקל כשהנחיתה את רגליה על האספלט. הנהג עקב אחרי כל מבט, עד שהילדים נעלמו מאחורי דלתות בית הספר.
לבסוף ירד ילד בן כשלוש-שש, קטן, עם מעיל כהה ותיק על הגב. שמו היה אלכס.
הוא ירד לאט במדרגות ועצר לרגע ליד דלת האוטובוס, כאילו אין לו חיפזון. אחר כך צעד כמה צעדים, הביט בבניין בו הילדים האחרים כבר נכנסו ונעצר מול הכניסה.
הנהג כמעט סגר את הדלתות, אך שם לב שאלכס לא נכנס פנימה. קמט את מצחו.
בשבוע שעבר כבר שם לב למשהו מוזר כמה פעמים. כל בוקר היה אלכס האחרון שיורד מהאוטובוס, היסס בכניסה ואז נעלם איפשהו. עד כה חשב הנהג שהילד פשוט לוקח דרך אחרת או פוגש חברים.
יותר מפעם אחת חשב לעצמו שזה לא עניינו. אחרי הכל הוא רק נהג אוטובוס, לא מורה ולא הורה.
אך היום משהו הרגיש לא נכון.
אלכס הלך במכוון לאורך הגדר ופנה פתאום בשביל צר אל תוך היער.
לבד.
הנהג נשאר לשבת עוד כמה שניות ליד ההגה וצפה בדמות הקטנה בין העצים. אחר כך קיבל החלטה, יצא מהאוטובוס והלך בעקבותיו.
רצה רק לגלות לאן הילד הולך.
כעבור דקות ספורות ראה משהו שהקפיא את דמו ברגע. המשך הסיפור נמצא בתגובה הראשונה.
השביל הוביל עמוק יותר לתוך היער. עלי הסתיו שרקו ברשרוש קל תחת הצעדים. לאחר זמן קצר מצא הנהג את הילד.
אלכס ישב על גזע עץ הפוך. התיק שלו שכב לידו, והוא הביט ברצפה.
כשהילד שמע צעדים, רעד מהר והרים את ראשו במהירות.
— אלכס… — אמר הנהג בקול רגוע. — למה אתה לא בבית הספר?
תחילה הילד לא ענה. הוריד את מבטו ושמר על שתיקה ארוכה.
ואז אמר בשקט:
— אני בא לכאן כל יום.
הנהג ישב לאט על גזע אחר לידו.
— כל יום?
אלכס הנהן.
הוא סיפר שבבוקר, אחרי שהוא יורד עם כל הילדים מהאוטובוס, הוא מחכה עד שהאחרים נכנסים לבית הספר ואז רץ אל היער. שם הוא נשאר עד הצהריים או מסתובב בין העצים. כשהשיעור נגמר והאוטובוס חוזר, הוא הולך חזרה אל התחנה ועולה יחד עם הילדים האחרים.
בבית כולם האמינו שהוא היה בבית הספר. אלכס דיבר בשקט, לפעמים התבלבל, אך בהדרגה הכל התבהר.
בכיתה הוא תמיד סבל הצקות. כמה בנים צחקו עליו, דחפו אותו, הסתירו את חפציו וקללו אותו מול כולם. פעם אחת זה הפך לגרוע במיוחד. בהפסקה הם פגעו בו כל כך עד שהיה קשה לו להתאושש, והמורים אמרו רק שהילדים צריכים לסדר זאת ביניהם.
מאז לא הצליח אלכס להיכנס עוד לבניין בית הספר.
כאשר סיים לספר, הנהג הביט בו ארוכות, ומשהו בכאב התכווץ בחזהו.
למחרת הכל השתנה.
כאשר האוטובוס עצר שוב מול בית הספר והילדים ירדו, גם הנהג יצא ממקומו. הוא חיכה עד שכמה בנים מכיתתו של אלכס עמדו קרוב לאוטובוס, וקרא להם בשקט אליו.
השיחה הייתה קצרה, אך רצינית מאוד.
הוא הסביר להם שהוא יודע מה קורה ושזה יסתיים עכשיו. אמר שאם יראה משהו כזה שוב, העניין לא יישאר ביניהם בלבד.
אחר כך פנה אל אלכס והנהן לעבר בית הספר.
— בוא.
ביום הזה נכנס הילד לבית הספר בפעם הראשונה מזה זמן רב – ולא לבד.
