מטאו עמד במקומו, בלי להוציא מילה.
בחדר הקטן לא היו אוצרות.
לא כסף.
לא זהב.
רק זיכרונות.
בכל אחת מהתמונות הופיעה אותה נערה.
מתינוקת קטנה ועד צעירה בוגרת.
לצד אחד הדיוקנאות הייתה מונחת מעטפה עבה.
עליה נכתב:
"למטאו. פתח אותה רק כשתהיה מוכן לדעת את האמת."
בידיים רועדות הוא פתח אותה.
העמוד הראשון היה מכתב.
"בני,
אם אתה קורא את המילים האלה, סימן שלא הצלחתי לספר לך את האמת בעצמי.
ליליה היא אחותך הגדולה.
היא נולדה שנתיים לפני שהכרתי את אמך."
מטאו הפסיק לקרוא.
הוא נשם עמוק כמה פעמים.
ואז המשיך.
"אמה עזבה לחו"ל זמן קצר לאחר הלידה.
משפחתה אסרה עליי לראות את בתי.
לא היו לי כסף או אמצעים להילחם בבית המשפט.
כשאחרי שנים גיליתי היכן היא גרה, כבר הייתה לה משפחה אחרת.
החלטתי שלא להפוך את חייה.
אבל בכל יום הולדת שלחתי לה בסתר גלויה.
מעולם לא הפסקתי להיות אביה.
פשוט לא הרשו לי להיות כזה."
דמעות זלגו על לחייו של מטאו.
בתוך המעטפה היו גם עשרות מכתבים שמעולם לא נשלחו.
ולצדם תמונה אחרונה.
בגבה היה כתוב כתובת.
עוד באותו יום הוא נסע לשם.
בית קטן עמד בשכונה שקטה בפרברי העיר.
כשצלצל בפעמון, פתחה את הדלת אישה בשנות השלושים לחייה.
היו לה אותן עיניים.
אותו חיוך.
ואותו מבט שמטאו ראה כל חייו כשהביט במראה.
"כן?"
מטאו אמר בשקט:
"שמי מטאו."
האישה החווירה.
"ארתורו שלח אותך?"
הוא הנהן.
"הוא בבית החולים."
ליליה עצמה את עיניה.
"ידעתי שיום אחד תגיע."
היא הזמינה אותו להיכנס.
עד מהרה התברר לו שהיא ידעה על אביהם.
סבתה סיפרה לה את האמת זמן קצר לפני שנפטרה.
היא גם מסרה לה את כל הגלויות שארתורו שלח במשך השנים.
הן מעולם לא נזרקו.
פשוט לא נתנו לה לקבל אותן.
ליליה הוציאה קופסה קטנה.
בתוכה היו עשרות גלויות, קשורות בקפידה בסרט.
על כל אחת מהן הופיע אותו משפט בסיום:
"אבא חושב עלייך בכל יום."
כעבור כמה שעות צלצל הטלפון של מטאו.
הניתוח הסתיים.
ארתורו שרד.
כמה ימים לאחר מכן, כשפקח את עיניו, נפתחה דלת חדרו.
לצדו של מטאו עמדה ליליה.
בהתחלה ארתורו לא האמין למראה עיניו.
ואז פרץ בבכי.
לראשונה זה שנים רבות חיבק את בתו.
"תסלחי לי," לחש.
ליליה חיבקה אותו בחוזקה.
"הגעת מאוחר."
היא השתתקה לרגע.
"אבל עדיין לא מאוחר מדי."
באותו רגע הבין מטאו שיש סודות שנולדים מתוך פחד.
אבל לפעמים הסליחה מסוגלת להחזיר גם את מה שנראה כאילו אבד לנצח.
