הקור היה עז כל כך, עד שנדמה היה שהאוויר מצלצל. בלילות כאלה, השקט איננו רק שקט — הוא לוחץ על האוזניים ולא נותן להירדם. האישה הזקנה התעוררה מן הצליל המוזר הזה וידעה מיד שמשהו אינו כשורה. הכלב ליד הדלת לא נבח ולא יילל, אלא עמד קפוא במקום. פרוותו סמרה, זנבו היה שמוט, ומבטו היה נעוץ בנקודה אחת.
בזהירות ניגבה בכף ידה חלק קטן מהחלון המכוסה אדים והביטה החוצה. על השלג, תחת אור הירח החיוור, עמדו דמויות כהות. תשעה זאבים. גדולים, חסרי תנועה. עיניהם זהרו כמו להבות צהובות. הם לא הסתובבו, לא נהמו ולא תקפו את הבית. הם פשוט עמדו והתבוננו.
האישה הזקנה חיה שנים רבות במקום המבודד הזה. היא שרדה סופות שלג ששברו עצים, ואפילו ראתה דובים מתקרבים למחסן. אבל דבר כזה מעולם לא חוותה. הזאבים לא עזבו. בבוקר הם עדיין היו שם. ביום נשארו ליד הבקתה. בלילה התקרבו עוד יותר אל הדלת.
היא לא העזה לצאת החוצה אפילו כדי להביא עצים. היא פחדה לא רק מהקור שצרב את הריאות, אלא גם מהמבט השקט והקפוא של הזאבים. היה נדמה לה שצעד אחד יספיק כדי שיתנפלו עליה. היא סגרה את התריסים, חיזקה את הדלת, כמעט לא ישנה. אכלה מעט והקשיבה לכל רחש.
אך הזאבים לא תקפו. הם לא ניסו לשבור חלונות, לא שרטו את הדלת ולא ייללו ליד הבקתה. הם פשוט עמדו בשקט, בסבלנות, בלי אוכל ובלי מים. במשך שלושה ימים.
ביום הרביעי הכלב לא יכול היה לשאת זאת יותר. הוא פרץ את הדלת, רץ לחצר והסתער קדימה כדי להגן על בעליו. באותו רגע הוא הופל לקרקע. הכול קרה בשבריר שנייה. השלג התרומם לאוויר ונשמע נהימה עמומה.
באותו רגע הפחד של האישה הזקנה הפך לזעם. היא פתחה את הדלת ורצה החוצה. ובדיוק אז קרה משהו נורא ובלתי נתפס.
היא תפסה גזר עץ בוער מן התנור ורצה אל המרפסת. אחר כך לקחה את הרובה הישן שהיה שייך לבעלה וירתה ירייה באוויר. הקול הדהד ברחבי הטייגה.
אך הזאבים לא ברחו.
הם אפילו לא זזו. המנהיג הביט בה באותה שלווה כמו קודם. ורק אז היא הבחינה במשהו שלא ראתה לפני כן.
מתחת לפרוותם בלטו הצלעות בצורה חדה. גופם היה שקוע. תנועותיהם היו איטיות ועייפות. בעיניהם לא היה זעם — רק תשישות.
היא עשתה צעד הצידה והבחינה בצללים קטנים בין השיחים. כמה גורי זאבים, צמודים זה לזה. הם בקושי הצליחו לעמוד.
באותו רגע הפחד עזב את ליבה. היא הבינה שלא מדובר במצור, אלא בייאוש. קור, רעב וימים רבים ללא טרף. הבית שלה היה התקווה האחרונה שלהם.
היא הורידה לאט את הרובה. ואז הסתובבה וחזרה פנימה. זמן רב עמדה מול המקרר, ולבסוף פתחה אותו והוציאה את כל מה שנותר לה: בשר, שומן, שאריות מרק. אפילו את החתיכה האחרונה ששמרה לשבוע שלם.
היא הוציאה את האוכל החוצה וזרקה אותו על השלג.
הזאבים לא הסתערו מיד. הם הביטו כאילו אינם מאמינים. ואז אחד התקדם צעד. אחריו עוד אחד. כעבור דקות ספורות נשמע בחצר רק קול פיצוח המזון הקפוא.
האישה הזקנה עמדה על המרפסת וצפתה בהם אוכלים.
הכלב שכב מעט בצד, חי, רק לחוץ אל השלג. המנהיג הרים את ראשו והביט בה שוב. במבט הזה כבר לא היה רעב. היה שם משהו אחר — הבנה שקטה.
כאשר הכול נאכל, הזאבים הסתובבו ונעלמו אל תוך היער. הגורים הלכו בעקבותיהם. על השלג נותרו רק עקבותיהם.
הם מעולם לא חזרו.
