ביצאתי בערב חורף קפוא וקניתי אוכל לשוטה ולטעמו. ברגע זה זה הרגיש כמו מחווה חברית פשוטה. אבל כאשר הוא הכניס לי פתק שהפנה לעבר מישהו שהייתי כבר שכחתי
ישבתי כמו בכל יום במקום הקבוע שלי בכיכר העיר הגדולה וניגנתי בחליל כשראיתי את הילד בפעם הראשונה. האצבעות שלי נעו באופן אוטומטי מעל החורים הקטנים של הכלי, בזמן
מעולם לא חשבתי שאתחתן שוב. לפני חמש עשרה שנה איבדתי את אשתי, האנה, ואת הבת שלנו, סופי, בתאונת דרכים. סופי הייתה בת ארבע. האנה הייתה בת שלושים ושתיים.
אחותי גנבה לי את בעלי, אז לא רציתי לשלוח את הבת שלי בת ה-11 אליה כשהיא הזמינה אותה ללילה אצלה. אבל הבת שלי התעקשה. שעות אחר כך הילדה
נכנסתי לאימהות בידיעה שאני לבד לגמרי, בלי אף אחד חוץ מהבן שזה עתה נולד לי להיאחז בו. אבל כשעזבתי את בית החולים, גיליתי שהסיפור שלי הרבה יותר מסובך…
חשבתי שחמותי סוף סוף תכניס אותי למשפחה. אבל בשדה התעופה, בדיוק כשהטיול עמד להתחיל, היא חייכה, הסתכלה על כרטיס הטיסה שלי והבהירה שיש לה תוכניות אחרות. חשבתי שחמותי
בגיל 18 החלטתי לבחור בחמשת האחים שלי במקום בחיים שכולם אמרו שמגיעים לי. במשך שנים מעולם לא הטלתי ספק בהחלטה הזאת… עד היום שבו החבר שלי עמד בפתח
שברתי את היד יום לפני מסיבת יום ההולדת הגדולה של בעלי, והדבר היחיד שעניין אותו היה איך זה ישפיע על החגיגה שלו. ובכל זאת דאגתי שהמסיבה תתקיים –
היא הייתה קולנית יותר, יפה יותר. לפחות ככה כולם אמרו. והקולניים תמיד מנצחים. כשאני הבאתי ציונים טובים הביתה, היא עקפה אותי עם גביע. כשקיבלתי מחמאה, היא מיד גנבה
דוד שלי גידל אותי לאחר שהוריי מתו. אחרי ההלוויה שלו קיבלתי מכתב בכתב ידו, שהחל במילים: "שיקרתי לך כל חייך." הייתי בת 26, ולא יכולתי ללכת מאז גיל