האישה עמדה ליד החלון והביטה לחצר, שבה כבר זמן רב שום דבר לא השתנה. אותם עצים, אותם ספסלים, אותם אנשים שעברו מבלי לשים לב אליה בכלל. באותו רגע נכנסה הבת לחדר.
— אמא, תארזי את הדברים שלך, — אמרה כמעט בלי רגש. — אני לוקחת אותך קצת החוצה, שתתאווררי. את צריכה שינוי אווירה.
האישה הזקנה הביטה בה מופתעת, אך בעיניה הבהב ניצוץ של תקווה. כבר זמן רב שלא שמעה מבתה מילה טובה.
— באמת? לאן נוסעים? — שאלה בשקט.
— תראי, — ענתה הבת בקצרה וכבר הסתובבה.
האישה הזקנה התחילה לארוז לאט את הדברים שלה. היא קיפלה את בגדיה בזהירות, כאילו פחדה לטעות. עמוק בפנים רצתה להאמין שזו באמת דאגה ולא משהו אחר.
אחרי שעה הן כבר היו בדרך. בהתחלה הכול היה מוכר — העיר, הרמזורים, הרחובות הידועים. אבל אז הבתים נעלמו, הכביש התרוקן, ובכל מקום הופיעו רק שדות ועצים בודדים.
האישה הזקנה קימטה את מצחה ושאלה בזהירות:
— אנחנו בטוחים בדרך הנכונה? זה לא נראה כמו מקום למנוחה…
הבת אחזה בהגה חזק יותר.
— אמא, פשוט תהיי בשקט, בסדר?
אחר כך השתררה שתיקה באוטו. רק רעש הכביש ורוח מדי פעם נשמעו.
אחרי זמן מה פנתה המכונית לכביש כמעט ריק. בלי מכוניות, בלי אנשים. רק דרך ארוכה שנעלמה באופק.
ופתאום עצרה הבת בפתאומיות.
— תצאי, — אמרה בקרירות.
האישה הזקנה קפאה.
— מה? למה?
— אמרתי, תצאי.
בקול שלה לא היה ספק.
— בת שלי… אני לא מבינה… — קולה של האישה הזקנה התחיל לרעוד.
— מספיק, — קטע אותה הבת בחדות. — אני לא יכולה יותר. את רק מפריעה לי.
— בבקשה… אל תשאירי אותי כאן…
אבל הבת כבר פתחה את הדלת, תפסה אותה בזרוע ודחפה אותה החוצה. האישה הזקנה כמעט נפלה על החצץ.
— סליחה, אבל ככה זה עדיף, — אמרה הבת מבלי להביט בה אפילו.
הדלת נטרקה. המכונית התרחקה בפתאומיות. האישה הזקנה נשארה לבד באמצע כביש ריק.
הרוח פרעה את שיערה האפור, ידיה רעדו, ועיניה התמלאו דמעות.
— אלוהים… למה?… — לחשה.
אבל הבת לא יכלה לדמיין בכלל מה עוד יקרה לה בקרוב. 🥲 😮
האישה הזקנה עמדה זמן רב בצד הדרך, עד שהמכונית של בתה נעלמה לגמרי מעבר לעיקול. בתחילה רק הביטה למרחק, כאילו קיוותה שמדובר בטעות. אבל הדקות עברו, הכביש נשאר ריק, ולבסוף שלפה באיטיות טלפון ישן מהכיס.
ידיה רעדו, אבל היא בכל זאת חייגה מספר.
— הלו… — אמרה בשקט וניסתה לשלוט בקול שלה. — זה אני… אני צריכה עזרה…
מהצד השני הייתה שתיקה קצרה, ואז הקול נהיה רציני.
— דודה? איפה את? מה קרה?
היא לא סיפרה הכול מיד. רק נתנה את המיקום והוסיפה בשקט:
— אני לבד… על הכביש…
תוך ארבעים דקות עצרה לידה מכונית יקרה. גבר בחליפה אלגנטית יצא ממנה — האחיין שלה, שלא ראתה שנים רבות. הוא ניגש במהירות, הניח ידיים בזהירות על כתפיה והביט בעיניה.
— מי עשה לך את זה?
האישה הזקנה הורידה את מבטה ולחשה כמעט בלי קול:
— הבת שלי…
הוא לא אמר דבר, רק הנהן כאילו כבר החליט.
באותו ערב היא כבר הייתה בבית חמים, עם כוס תה חמה ביד. לראשונה מזה זמן רב היו סביב אנשים שהתייחסו אליה בכבוד ולא בחוסר סבלנות. האחיין לא שאל יותר מדי שאלות, אבל למחרת הגיע עורך דין.
המסמכים נפרשו על השולחן.
האישה הזקנה הביטה בהם זמן רב, כאילו חייה עוברים מולה — כל יום, כל הקרבה שעשתה למען בתה.
— את בטוחה? — שאל העורך דין בשקט.
היא הרימה את מבטה.
ובאותו רגע לא היה בו פחד ולא ספק.
— כן… עכשיו אני בטוחה.
החתימה הייתה יציבה ושקטה.
כמה ימים לאחר מכן היא חזרה לביתה. אבל כבר לא לבד ולא כאישה שאפשר פשוט לזרוק מהאוטו.
באותו יום הדלת נפתחה לפתע.
על הסף עמדה הבת עם מזוודות, עצבנית ומשוכנעת שהכול עדיין שייך לה.
— אמא, איפה היית? אני בכלל לא מבינה מה קורה כאן…
היא השתתקה כשראתה את האנשים הזרים בבית.
האחיין צעד קדימה בשקט.
— את צריכה לארוז ולעזוב, — אמר בקול רגוע.
— זה הבית שלי, מי אתם בכלל?! — צעקה הבת.
הוא הושיט לה את המסמכים.
— לא יותר.
היא חטפה אותם, עיינה בהם… והחווירה.
— זה… טעות… אמא, את לא יכולה…
האישה הזקנה התקרבה לאט.
עכשיו הביטה בבתה באותו מבט רגוע שבו זו הביטה בה פעם על הכביש.
— יכולתי, — אמרה בשקט. — ועשיתי.
— אבל לאן אני אלך עכשיו? — קולה נשבר.
האישה הזקנה היססה רגע… ואז ענתה:
— למקום שבו השארת אותי.
