בדלתות הכבדות ננעלו מאחוריו בקול רם, והאיש הזקן מצא את עצמו בכלא אחד מהמסוכנים ביותר — מקום שבו ישבו האסירים האכזריים ביותר. כאן אף אחד לא שאל שאלות מיותרות, ואף אחד לא האמין למילים. כולם נאבקו רק בשביל עצמם.
האיש הזקן הרגיש מחוץ למקום בין הקירות האלה: רזה, שקט, עם מבט עייף. אף אחד לא ידע שהוא חף מפשע. חבר, שליווה אותו ונתן בו יותר אמון מכל אחד אחר, גנב אותו והיעלם.
כבר בדקות הראשונות התבוננו בו בזלזול ובקור. חלק לחשו, אחרים הסתכלו עליו בלבד. בכלא מרגישים מיד מי קורבן — ומי כדאי להשאיר בשקט. את האיש הזקן מיד מיינו כקורבן. הוא לא דיבר עם אף אחד ונשאר רחוק מכולם ככל האפשר.
אבל בזמן הארוחה הכול השתנה.
האיש הזקן התיישב פשוט ליד שולחן פנוי והתחיל לאכול בשקט, מבלי לשים לב למבטי הסביבה. הוא לא ידע שבמקום הזה אף אחד לא יכול פשוט לשבת איפה שהוא.
השולחן הזה היה שייך לאדם מסוים. קראו לו "כוח" — בשל עוצמתו האכזרית.
כל האסירים פחדו ממנו ללא יוצא מן הכלל. אמרו שהוא לא מכיר כאב או רחמים. הוא כבר הרג שני אנשים ולא היה לו מה להפסיד. הוא נידון למאסר עולם, והכלא כבר היה לביתו, וכל השאר רק רקע.
כאשר "כוח" התקרב לשולחן, השתתק החדר.
— קום, — אמר ברוגע והביט על האיש הזקן מלמעלה. — זה המקום שלי.
האיש הזקן לא הרים את מבטו מיד. הוא לעס לאט, בלע, ורק אז השיב:
— אני מסיים לאכול ואז קם. חכה כמה דקות.
המילים האלה ריחפו באוויר כמו טעות שאין לתקן — והן כעסו את האסיר המסוכן.
— כנראה שלא הבנת, — קולו התהדק. — קום מיד. זה השולחן שלי.
— סלח, — השיב האיש הזקן באותה רגיעה. — השם שלך לא כתוב כאן. יש מספיק מקומות. שם מאחורי יש שולחן פנוי.
באותו רגע נשף מישהו מהשולחן הסמוך בשקט. כולם ידעו מה עומד לקרות — עבור האיש הזקן, זה נגמר.
"כוח" כבש את אגרופיו עד שהקצות הלבנים של עצמות האצבעות נראו. הזעם נצנץ בעיניו. פתאום הוא חטף את מגש האוכל של האיש הזקן והפך אותו על ראשו. דייסה וחתיכות לחם ניתזו על הכתפיים והשולחן.
— הארוחה נגמרה, — נחרה. — עכשיו קום.
האיש הזקן הרים את ראשו לאט. האוכל זרם על פניו, אך במבטו לא היה פחד או פניקה. רק רוגע קר.
— סיימת? — שאל בשקט.
השאלה נשמעה כך שגם אלה שלא התערבו הרגישו את המתח.
"כוח" חייך, כווץ ידו להכין אגרוף ולהכות ישר בפניו של האיש הזקן. אבל ברגע זה קרה משהו שזעזע את כל האסירים 😯😨
האיש הזקן זז בפתאומיות, אחז בזרועו והפיל את התוקף בתנועה מדויקת אחת. הגוף הכבד התרסק על השולחן.
רק לפני רגע כולם הבטיחו על איש זקן חסר אונים — וכעת הביטו על מישהו שכולם, אפילו השומרים, כיבדו.
אבל זה לא נגמר כאן.
האיש הזקן קם, צעד קדימה והנחית בשקט, ללא כעס, אך בדיוק מוחלט שתי מכות קצרות. בלי זעם, בלי צעקות — רק התנועות של אדם שיודע בדיוק מה הוא עושה.
"כוח" לא קם יותר. החדר השתתק לחלוטין. אף אחד לא זז. האיש הזקן ניגב את פניו בשרוול כאילו לא קרה דבר, ואמר ברוגע:
— אמרתי שאסיים לאכול ואז אקום.
הוא התיישב שוב והתחיל לאכול את מה שנותר. אחרי שניות אחד לא יכול היה יותר והחל לחשוב בלחש:
— מי אתה בכלל?..
האיש הזקן עצר לרגע, חייך קלות — אך בחיוך הזה לא הייתה שמחה.
— פעם הייתי אלוף העולם באגרוף.
אמר זאת כאילו מדובר על משהו שנגמר מזמן, שאין לו משמעות עוד.
בהמשך נודע כי עובדה זו הייתה זו שהביאה לו צרה. החבר ההוא השתמש בעברו כדי להכשילו ולהיעלם — והשאיר את האיש הזקן כאן.
