דובה ענקית דפקה על דלתו של יערן – האיש הזקן פתח בחוסר ידע, מבלי לדעת למה הגיע החיה הפראית ומה יקרה מיד לאחר מכן

שנים רבות הוא חי לבדו בקצה היער. פעם היה כאן חיים: חברים היו באים לביקור, קרובים היו עוצרים מדי פעם, בחצר היה רכב, ומבפנים היו נשמעת קול של דיבורים. אך עם הזמן כל זה נעלם. אשתו מתה, בנו עבר רחוק ונפסקו כמעט כל הקשרים. הבית ליד האגם הפך שקט וריק.
האיש הזקן התרגל לבדידות. בבקרים היה יוצא אל המרפסת, מביט ביער, מאזין לרוח שנשבה בין האורנים ומדליק את התנור. לפעמים היו עוברות צבאים מרחוק או שועלים שטים בין השיחים, אך בעלי חיים פראיים לא התקרבו לבית.
בבוקר ההוא, הוא התעורר עוד לפני שחר. בתחילה חשב שזה הרוח שפגעה בענף וגרמה לו להתנודד על הדלת. ואז נשמעה מכה כבדה, כאילו מישהו דפק חזק על המרפסת.
האיש הזקן הניח על עצמו מעיל חמים ופתח בזהירות את הדלת. ואז עמד מופתע.
מול סף הדלת עמדה אמא דוב עצומה. מפי שלה יצא אדים, שלג נצנץ על פרוותה. אך הדבר המוזר ביותר לא היה זה.
בין שיניה היא החזיקה גור דוב קטן.
החיה לא נהמה ולא הראתה שיניים. האמא פשוט עמדה שם והביטה ישירות לעיניו של האדם. בעיניה לא היה כעס, רק דאגה.
הזקן הרגיש את לבו פועם בחוזקה בחזהו. כל אדם אחר היה סוגר את הדלת ומתחבא בבית. ההיגיון היה אומר בדיוק את זה.
אך משהו במבט הזה גרם לו להישאר במקום. לאט לאט הוא עשה צעד קדימה. הדובה הניחה בזהירות את הגור על השלג.
ובדיוק ברגע הזה עשתה החיה דבר שהבהיר לזקן סוף סוף למה היא הגיעה לביתו.
הגוף הקטן של הגור כמעט שלא זז.
כאשר התכופף הזקן לעברו, הוא שם לב שהגור סובל מכשולת מתכת דקה ברגלו. היה זה מלכודת ציידים, שחתכה לעור לעומק. הגור כמעט לא זז ונשם בכבדות.
בזהירות, פתח הזקן את המלכודת ושחרר את הרגל. לאחר מכן הרים את הגור הקטן ולקח אותו לביתו. הוא הניח את הגור סמוך לתנור, כיסה אותו בשמיכת צמר ישנה והחל לשפשף אותו