ביום הזה החנות הייתה כמעט ריקה, ורק מצלמות המעקב הבחינו באישה במעיל כהה ומצעיף אדום שמתקדמת לאט אל מדף היוגורט.
היא הסתכלה מסביבה, וידאה שאף אחד לא קרוב, הורידה בשקט את המכסה והחלה לאכול את היוגורט במקום, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אחר כך, כאילו לא קרה דבר, לקחה בננה, קילפה אותה, אכלה והשליכה את הקליפה לקופסה של מבצעים. לאחר מכן פתחה חבילת עוגיות, אכלה כמה מהן והחביאה את השאר בקפידה מאחורי מוצרים אחרים.
כאשר עבר לידם מוכר צעיר, הוא חשב תחילה שהאישה רק מסתכלת על המוצרים. אבל כאשר שם לב לחבילה הפתוחה בידיה, ניגש אליה בנימוס:
״גברת, עלייך לשלם על מה שכבר פתחת. זה נחשב כנזק למוצר.״
האישה זעזעה כאילו נעלבה.
״רק טעמתי! יש לי זכות לדעת מה אני קונה! יוגורט אחד לא יגרום לחנות שלכם לפשיטת רגל, ואני פנסיונרית!״ צעקה בקול רם כל כך שגם הקופאים הרימו ראש.
״טעימה מיועדת לדגימות,״ הסביר המוכר בשקט. ״מוצרים פתוחים נחשבים לנזק. אף אחד כבר לא יכול לקנות אותם.״
״אל תאמר לי מה לעשות!״ צעקה. ״אני קונה כאן כל יום! יש לי את הזכות! וחוץ מזה, כל זה רק תרגיל לרמות אנשים!״
צעקתה הדהדה ברחבי החנות. כמה לקוחות עצרו וצפו באישה ממשיכה להניע את ידיה ולהאשים את החנות ב’רמאות’ – מכל ‘מוצרים באיכות ירודה’ ועד ‘אפליה נגד פנסיונרים’.
השיא הגיע כשהמוכר הציע בשקט לקרוא למנהל.
״תתקשרו אליו!״ היא צרחה. ״תן לו להסביר לי למה גונבים את הקשישים! אתם חייבים לתת לי הכל בחינם, אני פנסיונרית.״
האישה הייתה משוכנעת שהיא צודקת לחלוטין, אך מה שעשו עובדי החנות לאחר מכן הפתיע את כולם.
המנהל הגיע במהרה. הוא הביט בכוס היוגורט הריקה, אחר כך במצלמה, ואז בה.
״או שתשלמי על המוצר, או שנזמין את המשטרה,״ אמר בקצרה.
האישה הלבינה אך שמרה על עמדתה.
״קחו את הכסף שלכם! הייתי משלמת בכל מקרה, למי אתם לוקחים אותי?״ היא נשפה וזרקה את המטבעות על הרצפה כאילו עושה טובה לחנות.
וכשהלכה החוצה, היא עדיין מלמלה לעצמה:
״אני לעולם לא אחזור לחנות הזו! בגלל החמדנות שלכם איבדתם זה עתה לקוחה!״
היא צעדה בגאווה אל היציאה כאילו נתנה לחנות שיעור.
העובדים הביטו זה בזה. אחד מהם לחש בשקט:
״תודה לאל…״
העמיתים נאבקו להסתיר את החיוכים.
