איש לא זז.
האזעקה המשיכה ליילל.
המנוע שאג בעוצמה כזו שאי אפשר היה לשמוע אפילו את המחשבות של עצמך.
אבל הצעירה נותרה עומדת מול מתג החירום.
אלחנדרו בהה בה.
"תתרחקי מיד!"
היא הנידה בראשה.
"עוד לא."
סמואל אחז בראשו.
"הטורבינה הזאת מתפרקת!"
"לא."
"מה?"
האישה הצביעה לעבר המסך.
"תסתכלו טוב יותר."
איש לא הבין.
אבל אז אלחנדרו הביט בנתונים שעל הצג.
והבחין במשהו מוזר.
טמפרטורת המנוע החלה לצנוח במהירות.
הלחץ התייצב.
הרעידות נעלמו.
סמואל החוויר.
"זה לא יכול להיות."
האישה סוף־סוף התרחקה מהמערכת.
חמש שניות לאחר מכן כל האזעקות כבו.
המנוע פעל בצורה מושלמת.
דממה נפלה על ההאנגר.
אותה דממה שמגיעה רק אחרי הלם מוחלט.
סמואל התקרב באיטיות למסכים.
בדק שוב את הנתונים.
ואז פעם נוספת.
ועוד פעם.
לבסוף הסתובב.
"היא תיקנה את זה."
איש לא האמין למשמע אוזניו.
אלחנדרו ניגש אליה.
"מי את?"
היא שתקה זמן רב.
ואז ענתה.
"שמי אלנה."
"איפה למדת לעבוד עם מנועי סילון?"
לרגע קצר נצנצו עיניה.
"באוניברסיטה."
סמואל צחק.
"בטח."
אבל אז אלנה הוציאה מכיסה כרטיס פלסטיק ישן.
שרוט.
שבור בקצוות.
אבל עדיין קריא.
התיק שנשא סמואל נשמט מידו.
על הכרטיס היה כתוב:
ד"ר אלנה מוראלס.
הנדסת אווירונאוטיקה.
בוגרת מצטיינת של המחזור.
אלחנדרו לא הצליח להבין.
"מה קרה לך?"
אלנה השפילה את מבטה.
לראשונה היא נראתה שבורה.
"לפני שלוש שנים ניהלתי צוות פיתוח."
"ואחר כך?"
"השותף העסקי שלי גנב את העבודה שלי."
שתיקה.
"הוא רשם על שמו את כל הפטנטים."
"איש לא האמין לי."
"איבדתי את הקריירה שלי."
"את הבית שלי."
"את הכול."
איש לא אמר מילה.
אלחנדרו הרגיש את בטנו מתהפכת.
ואז אלנה הוסיפה משפט ששינה הכול.
"השותף הזה עובד היום בשבילך."
סמואל החוויר.
אלחנדרו קימט את מצחו.
"מי?"
אלנה הצביעה על תמונה שהייתה מונחת בין המסמכים שעל השולחן.
מנהל הטכנולוגיה של אלחנדרו.
אחד האנשים החזקים ביותר בחברה.
"הוא."
אלחנדרו הורה מיד על פתיחת חקירה פנימית.
היא נמשכה שבועות.
וגילתה הרבה יותר ממה שציפה.
פרויקטים גנובים.
מסמכים מזויפים.
פטנטים שנלקחו מאחרים.
וקריירה שלמה שנהרסה לאישה שזה עתה הצילה את המטוס שלו.
חודשיים לאחר מכן ישבה אלנה באותו משרד שבו ישב פעם האיש שלקח ממנה הכול.
אבל הפעם היא הייתה זו שישבה בכיסא.
כמנהלת הפיתוח החדשה.
כשאלחנדרו הגיש לה את החוזה, הוא שאל:
"למה סיכנת את עצמך והצלת את המטוס שלי באותו יום?"
אלנה חייכה.
לראשונה זה שנים.
"כי כישרון אי אפשר לקחת ממך."
היא הביטה מבעד לחלון.
"יכולים לקחת לך כסף."
"בית."
"שם."
"אבל אם אתה באמת מוכשר במה שאתה עושה, יום אחד האמת תמצא את דרכה אליך."
ובאותו רגע הבין אלחנדרו שהאדם היקר ביותר באימפריה שלו לא הגיע בלימוזינה.
היא הגיעה ברגל.
בבגדים קרועים.
ועם אומץ שאפילו מיליוני דולרים לא יכלו לקנות.
