מטיי לא ידע מה לומר.
הוא רק אחז בחוזקה בדובון האחרון, זה שעדיין לא הספיק להעניק.
מפקד המשטרה פתח בזהירות קופסת עץ קטנה.
בתוכה היה מונח תג פליז ישן.
אותו תג שאביו נשא על מדיו בכל משמרת.
"הוא היה שייך לאבא שלך," אמר בשקט.
עיניו של מטיי התמלאו דמעות.
"חשבתי שהוא אבד."
המפקד הנהן.
"אחרי המשמרת האחרונה שלו שמרנו עליו בתחנה. חיכינו לרגע הנכון למסור אותו למשפחה."
ואז חייך.
"והרגע הזה הגיע היום."
אמו של מטיי הביטה בשוטרים בפליאה.
"למה כולכם באתם?"
המפקד הסתובב אל חבריו.
אחד אחרי השני הם החלו להוציא מתאי המטען חולצות משטרה חדשות.
היו בדיוק עשרים.
בדיוק כמספר הדובונים שמטיי תפר.
"בבית המחסה סיפרו לנו מה עשית."
"ילדה קטנה אחת סירבה להיפרד מהדובון שקיבלה. היא אמרה שזו הפעם הראשונה מאז שהגיעה לשם שהיא מרגישה בטוחה."
מטיי השפיל את מבטו.
"רק רציתי שלילדים יהיה משהו שיזכיר להם שמישהו חושב עליהם."
המפקד הניח יד על כתפו.
"בגלל זה הגענו."
הוא הצביע על ערימת החולצות.
"אנחנו רוצים שתתפור מהן דובונים נוספים."
מטיי הרים את ראשו בהפתעה.
"עבור מי?"
"עבור ילדיהם של שוטרים, כבאים ואנשי הצלה שאיבדו את אחד מהוריהם בזמן מילוי תפקידו."
לרגע השתררה דממה מוחלטת.
אחד השוטרים הצעירים התקשה לעצור את קולו הרועד.
"כשאני הייתי ילד, איבדתי את אבא שלי. הלוואי שהיה לי אז משהו כזה."
מטיי הידק את תג הפליז של אביו.
לראשונה מאז מותו הוא לא הרגיש רק כאב.
הוא הרגיש שהטוב שאביו השאיר אחריו ממשיך לחיות.
בשבועות שלאחר מכן התמלא שוב שולחן האוכל בביתם בבדים, חוטים וכפתורים.
אבל הפעם הוא כבר לא עבד לבדו.
אחרי שעות הלימודים הגיעו מתנדבים.
הם עזרו לגזור, למלא ולתפור.
עד מהרה הוקמה סדנה קטנה.
ואחריה גם עמותה.
בתוך שנה אחת בלבד קיבלו מאות ילדים דובוני פרווה שנתפרו ממדים שיצאו משימוש – מדים של אנשים שהקדישו את חייהם להגנה על אחרים.
ביום השנה הראשון למותו של אביו הניח מטיי דובון אחד על קברו.
לצדו הניח גם את תג הפליז.
"אבא," לחש.
"חשבתי שעזבת."
הוא הביט בילדים ששיחקו לא הרחק משם עם דובונים נוספים.
"אבל אתה עדיין ממשיך לעזור לאנשים."
הרוח רשרשה חרישית בין העצים.
ולראשונה הרגיש מטיי שאביו שמע כל מילה שאמר.
