הדוכן היה רועש, אבל בצורה רגועה משלו. חלק אכלו מהר לפני העבודה, אחרים שתו קפה משועמם ובהו בטלפון. ריח בשר מטוגן התערבב בלחם טרי, ומאחורי הדלפק נשמעו קולות קלושים של כלים. הכול היה כמו תמיד.
בפינה האחורית, ליד החלון, ישב גבר מבוגר. הוא אכל לאט ובזהירות, כאילו אין לו לאן למהר. מעיל ישן, פנים עייפות, מבט שקט – אדם זקן רגיל שאף אחד לא היה נותן לו תשומת לב מיוחדת. הוא נראה כאילו החיים כבר חלפו לידו.
אבל באותו רגע הדלת נפתחה.
שני צעירים נכנסו פנימה. הם בלטו מיד – רועשים, בטוחים בעצמם, עם חיוך מתנשא. הם סקרו את המקום וכמעט מיד הבחינו בו.
זקן לבד. יעד קל. הם החליפו מבט וניגשו ישר אליו.
— היי, זקן, יש לך כסף? אנחנו רעבים, תשלם לנו משהו, — אמר אחד מהם בחיוך והתכופף מעל השולחן.
הזקן המשיך לאכול כאילו לא שמע.
— אני מדבר אליך, — הקול הפך חד יותר. — תן לנו כסף.
אין תגובה. זה הכעיס אותם.
אחד מהם חטף את הכובע שלו מראשו וסובב אותו ביד כאילו היה צעצוע זול. השני התקרב ולחש:
— אתה יודע מי אנחנו?
הזקן הרים לאט את מבטו והביט בו בשלווה.
— חסרי כבוד. ילדים שלא יודעים לכבד מבוגרים.
לרגע השתררה דממה.
— מה אמרת? — פני אחד מהם השתנו מיד.
הוא הפך את הצלחת והשליך אותה עליו בכוח. האוכל נחת על המעיל, רוטב נזל על הבד, אבל הזקן אפילו לא זז.
השני תפס מיד בצווארון שלו והרים אותו מעט.
— שאלנו אותך יפה. עכשיו זה באשמתך.
באותו רגע נפתח המעיל של הזקן מעט באזור החזה.
רק לשנייה אחת. אבל זה הספיק. שניהם קפאו במקום. מבטם נפל למטה… והם ראו את הקעקוע.
בהתחלה בלבול. אחר כך זיהוי. ולבסוף פחד אמיתי.
הידיים שלהם שחררו אותו מיד. הם נסוגו כאילו נכוו.
הפנים שהיו רגע קודם מתנשאות ובטוחות הפכו חיוורות. החיוכים נעלמו. בעיניים הופיעה בהלה.
הם הכירו את הקעקוע הזה. מולם לא עמד סתם זקן, אלא… 😨😱
אלו לא היו סתם חיילים, אלא כוחות מיוחדים. כאלה שמלמדים אותם לא להראות רגש. כאלה שלא חוזרים אותו דבר.
אחד מהם בלע רוק. קולו רעד. הוא צעד אחורה… ואז עוד צעד.
ופתאום הזדקף. כפי שלימדו אותו פעם.
— סליחה… המפקד. טעינו.
השני עמד לידו, מביט למטה כאילו פחד להסתכל שוב. הדוכן השתתק. אנשים הפסיקו לאכול, חלק רק הביטו ולא הבינו מה קורה.
הזקן סידר בשקט את המעיל שלו. כאילו כלום לא קרה.
לאט קם, לקח את הכובע מהשולחן והביט בהם לרגע.
במבט הזה לא היה כעס. רק עייפות. הוא לא אמר דבר. פשוט הסתובב ויצא מהדוכן. הדלת נסגרה מאחוריו בשקט.
ושני הצעירים נשארו עומדים שם. עם ראש מורכן. ולראשונה זמן רב הבינו מי הם הפכו להיות… ועד כמה התרחקו מהדרך הנכונה.
