לאחר שנפרדה מבעלה הגוסס, אנה יצאה מבית החולים מבלי לשים לב כלל לדמעות שזלגו על לחייה. היא הלכה לאט, כאילו רגליה כבר אינן נשמעות לה, עד שלבסוף נעצרה ליד קיר הבניין כדי להסדיר את נשימתה.
רק לפני חצי שנה מארק היה אדם חזק ובטוח בעצמו. הוא צחק, תכנן תוכניות והבטיח שעוד מצפה להם חיים ארוכים יחד. אנה האמינה לו ללא ספק. הוא תמיד היה שם, הגן עליה וידע בדיוק מה לומר.
ועכשיו הוא שכב ביחידה לטיפול נמרץ. חדר לבן, אור קר, צינורות, כבלים, מכשירים שנשמו במקומו.
“הכול יהיה בסדר,” לחש מארק כשהיא לחצה את ידו. “נעבור את זה.”
אנה הנהנה, למרות שידעה שזה לא נכון. הרופאים היו ברורים. המחלה התקדמה מהר מדי. לא נמצא תורם. כמעט לא נותר זמן.
היא יצאה החוצה. תחילת החורף כבר הגיעה. אנשים מיהרו בדרכם. העולם המשיך כרגיל – כאילו דבר לא קרה.
אנה התיישבה על ספסל מול הבניין וקברה את פניה בידיה. הדמעות זרמו בחופשיות. היא אפילו לא ניסתה לעצור אותן.
לאחר כמה דקות הרגישה מעט הקלה. היא נשמה עמוק ועמדה לקום, כאשר שמעה קולות מאחורי הקיר.
שתי אחיות עמדו בפינת הבניין מבלי להבחין בה. הן דיברו בשקט, אך כל מילה נשמעה בבירור.
כאשר אנה הבינה על מה הן מדברות, אחזה בה אימה טהורה. המשך בתגובה הראשונה
“אשתו ממילא לא מתאימה כתורמת,” אמרה אחת בעייפות.
“כן, התוצאות שלה לא טובות. חבל מאוד… ואין לו באמת אפשרויות אחרות.”
אנה נרתעה. ליבה החל לפעום במהירות.
“את לא יודעת?” המשיכה השנייה בקול נמוך. “אתמול המאהבת שלו הייתה כאן. היא עברה בדיקות.”
“באמת?”
“בוודאי. היא מתאימה בכל המדדים. והכליות שלה בריאות לחלוטין.”
אנה התקשתה לנשום. רעש חזק מילא את אוזניה.
“אז למה לא מבצעים את הניתוח?” שאלה הראשונה.
“המטופל סירב. הוא אמר שהוא מעדיף למות מאשר שאשתו תגלה על המאהבת.”
לרגע השתררה דממה.
“ואולי תורם אנונימי?” הוסיפה אחת בהיסוס.
“מי יודע… הוא עקשן. והשאר כבר לא תלוי בנו.”
“מסכנה האישה…”
הקולות התרחקו, ואנה נותרה עומדת מבלי להרגיש את רגליה. העולם סביבה כאילו קפא. רק ליבה הלם בכבדות בחזה.
הוא לא מת כי לא הייתה דרך אחרת. הייתה דרך. הוא פשוט בחר בשתיקה.
אנה הביטה בדלת היחידה לטיפול נמרץ ולא ידעה מה חזק יותר – הכאב על הבגידה והשקרים של בעלה או התקווה שאולי עדיין ניתן להציל אותו.
