לרגע השתררה דממה בקו.
ואז נשמע קולה של החמות.
"תפתחי את השער מיד! כל האורחים כבר מחכים!"
"לא."
קלרה נשארה רגועה.
"קודם הם צריכים לראות משהו."
היא פתחה את האפליקציה בטלפון.
בלחיצה אחת שלחה לכל הנוכחים קישור למסך הענק שהמשפחה שכרה במיוחד לכבוד האירוע.
תוך שניות ספורות הופיעו עליו סרטוני האבטחה.
הסרטון הראשון.
בעלה פותח בחשאי את המגירה שבה נשמר מסמך הבעלות המקורי על הבית.
הסרטון השני.
חמותה אומרת:
"ברגע שנעביר את הבית על שמך, כבר לא תהיה לה שום דרך לעצור אותנו."
הסרטון השלישי.
עורך הדין ששכרו מסביר כיצד הם מתכוונים לגרום לקלרה לחתום על המסמכים, בטענה שמדובר רק במחזור המשכנתה.
בין האורחים נשמעו לחישות המומות.
"זה פשוט לא ייאמן."
בעלה ניסה לעצור את ההקרנה.
"הכול הוצא מההקשר!"
אבל מיד החל להתנגן הסרטון הבא.
והפעם נשמע קולו שלו.
"בכל מקרה היא לא תשים לב לשום דבר."
קלרה יצאה באיטיות מהמכונית.
היא התקרבה אל השער.
ונעמדה מצדו השני.
רגועה ובטוחה בעצמה.
"את הבית הזה בניתי מכספי הירושה שהשאירו לי הוריי."
"אף אחד מכם לא השקיע בו אפילו שקל אחד."
לאחר מכן פנתה אל האורחים.
"ובכל זאת, במשך שנים סיפרו לכם שהוא שייך למשפחה שלהם."
שתיקה מביכה מילאה את המקום.
כמה מהאורחים הסתובבו והחלו לעזוב.
הנגנים ארזו את כלי הנגינה שלהם.
צוות הקייטרינג פינה את האוכל שהוכן.
החגיגה הסתיימה עוד לפני שהספיקה באמת להתחיל.
כעבור כמה שבועות החל הליך הגירושין.
עורך הדין של קלרה הגיש לבית המשפט את כל ההקלטות.
התברר שהתוכנית להעברת הבית תוכננה במשך חודשים ארוכים.
פסק הדין היה חד־משמעי.
הבית נשאר בבעלותה הבלעדית של קלרה.
כמה חודשים לאחר מכן היא ערכה באותו מקום מפגש חדש.
לא הייתה זו חגיגה מפוארת.
היא הזמינה את השכנים.
את חבריה.
וגם ילדים מבית הילדים המקומי.
בחצר נשמעו צחוק ושמחה.
איש לא התנשא על האחר.
ואיש לא ניסה להעמיד פנים.
אחת השכנות שאלה אותה:
"את לא מתחרטת שנעלת אז את השער?"
קלרה חייכה.
"ממש לא."
היא הביטה בבית שהיה שטוף באור השמש של אחר הצהריים.
"לפעמים צריך לסגור דלת אחת… כדי שאפשר יהיה סוף סוף לפתוח את הדלת הנכונה."
