הכביש היה ריק. רצועה ארוכה ומאובקת נמתחה בין שדות ירוקים אינסופיים אי־שם עמוק בלב אמריקה הכפרית. הציפורים צייצו, השמש חיממה את הנוף, והכול נראה שליו ורגוע… עד שפתאום הופיעה מכונית.
רכב שטח שחור ואלגנטי התגלגל לאט על הדרך הלא סלולה — נקי מדי, יקר מדי בשביל מקום כזה. הוא פשוט לא השתייך לכאן. בדיוק כמו האיש שישב בתוכו.
ואז, משום מקום, הופיע ילד. אף אחד לא ראה מאיפה הגיע. ברגע אחד הכביש היה ריק… וברגע הבא הוא כבר רץ ישירות לעבר המכונית.
בגדיו היו קרועים, פניו מכוסות לכלוך, וידיו רעדו בבירור. עוד לפני שהנהג הספיק להגיב — זה קרה.
התזה.
דלי מלא מים מלוכלכים נשפך על הגוף המבריק של הרכב. הציפורים השתתקו מיד, והרכב נעצר בפתאומיות. הדלת נפתחה בכוח, וגבר לבוש באלגנטיות יצא החוצה, פניו מעוותות מזעם.
"מה לא בסדר איתך?!" הוא צעק.
אבל הילד לא זז. הוא רק עמד שם, נשם בכבדות, ובעיניו היה משהו עמוק הרבה יותר מכעס. זה היה כאב.
"אתה פשוט נתת לנו להירקב…" אמר בקול שבור. "זה הכול באשמתך."
האיש קימט את מצחו בבלבול. "על מה אתה בכלל מדבר?"
הילד עשה צעד קדימה — קרוב מדי, קרוב יותר ממה שמישהו היה מעז בדרך כלל. ואז אמר בשקט משהו שגרם לאוויר להרגיש כבד:
"אתה אפילו לא מזהה אותי… נכון?"
דממה ירדה על הכביש הריק. אפילו הרוח כאילו עצרה לרגע. הבעת פניו של האיש השתנתה. הכעס נעלם, ומשהו אחר תפס את מקומו — משהו מהוסס.
"…מי אתה?" שאל לבסוף בקול נמוך.
הילד לא ענה מיד. במקום זאת, הוא שלח יד רועדת לכיסו, לאט ובזהירות, כאילו מה שהוא עומד להוציא חשוב מכל דבר. לבסוף שלף תמונה קטנה, ישנה, מקומטת ומלוכלכת.
הוא הרים אותה, והאיש התכופף להביט.
ואז — הוא קפא.
בתמונה נראה הוא עצמו — צעיר בהרבה, עומד לצד אישה ענייה, מחזיק תינוק בזרועותיו.
קולו של הילד הפך כמעט ללחישה.
"היא אמרה לי… למצוא אותך."
פניו של האיש החווירו, וידו החלה לרעוד. ברגע אחד — הכול השתנה.
