"עכשיו תצטרך לגלות מי שיקר לגבי האבחנה שלו."
המילים הללו פגעו בארטיום וורונצוב חזק יותר מכל צעקה.
הוא עמד ליד שולחן המטבח, אוחז בתמונה, ולא הצליח לנשום.
בתמונה הופיעה מרינה.
מרינה שלו.
האישה שקבר לפני שנתיים לאחר תאונה בכביש הררי.
היא חייכה אל המצלמה ואחזה בידה של צעירה כהת שיער בעלת תספורת קצרה.
אותה צעירה שישבה עכשיו על הרצפה לצד בנו.
המטפלת.
אנה.
ארטיום הרים את התמונה.
— מאיפה יש לך את זה?
אנה לא ענתה מיד.
היא הרימה את לבה אל זרועותיה באיטיות, כאילו חששה שכל תנועה לא נכונה תהרוס את העולם השברירי שבנתה סביבו בשבועות האחרונים.
הילד הצמיד את ראשו לכתפה וצחק שוב חרישית.
הצחוק הזה היה בלתי נתפס.
ארטיום כבר כמעט שכח מתי שמע אותו בפעם האחרונה.
מאז מותה של מרינה, הבית כולו היה קפוא. רופאים נכנסו ויצאו, דיברו בקולות מדודים, הציגו צילומים רפואיים וכתבו חוות דעת. המשרתים התהלכו על קצות האצבעות. קרובי המשפחה לחששו מאחורי דלתות סגורות.
ולבה שכב בחדר הילדים הלבן, הביט בתקרה וכמעט שלא הגיב לעולם שסביבו.
ארטיום היה בטוח שכך נגזר.
הוא האמין שבנו נשבר בגלל האבל, המחלה וגופו שלו.
כעת הוא הביט במטבח, שבו במקום ציוד רפואי יקר היו סירים, כפות, מגבות, כריות ורעשן ישן עם סרט אדום.
ובנו צחק.
לא מתוך נימוס.
לא במקרה.
באמת.
מהלב.
— שאלתי שאלה, — אמר ארטיום בשקט. — מאיפה יש לך תמונה של אשתי?
אנה קמה על רגליה.
לא היה פחד במבטה.
רק עייפות.
— היא נתנה לי אותה שלושה שבועות לפני התאונה.
ארטיום קפא במקומו.
— הכרת את מרינה?
— היא הייתה אחותי הגדולה.
במטבח השתרר שקט כה מוחלט, שאפשר היה לשמוע את שעון הקיר מתקתק אי שם בעומק הבית.
ארטיום פסע צעד לאחור.
— למרינה לא הייתה אחות.
אנה חייכה חיוך מריר.
— זה מה שסיפרו לכם.
— היא הייתה מספרת לי.
— היא התכוונה לעשות זאת.
ארטיום הרגיש כיצד הכעס עולה בו. לא כלפי אנה. כלפי העולם כולו, שהתגלה לפתע כשונה לגמרי ממה שזכר.
— למה נכנסת לבית שלי תחת שם בדוי?
— כי עם השם האמיתי שלי, לעולם לא היו נותנים לי להיכנס.
— מי?
אנה הביטה לעבר דלת המטבח.
וארטיום הבין שהיא אינה פוחדת ממנו.
היא פוחדת ממי שחי בבית הזה.
באותו רגע הופיעה בפתח אישה גבוהה עטויה חלוק משי.
ורה פבלובנה, אמו של ארטיום.
פניה היו רגועות, אך אצבעותיה אחזו בשרוול בעוצמה רבה מדי.
— מה קורה כאן? — שאלה.
אנה חיבקה את לבה קרוב יותר.
הילד הפסיק לחייך.
ארטיום הבחין בכך.
ולראשונה זה זמן רב הביט באמו לא כבן, אלא כאדם שזה עתה נחשף לקצה של אמת איומה.
— הכרת את אנה? — שאל.
ורה פבלובנה העבירה באיטיות את מבטה אל התמונה שבידו.
לרגע קצרצר פניה השתנו.
זה הספיק.
— ארטיום, — אמרה ברכות, — האישה הזאת מסוכנת. הזהרתי אותך שלא מכניסים אנשים מהרחוב הביתה.
אנה החווירה.
— מהרחוב?
— את הופעת כאן לפני חודש, — המשיכה ורה פבלובנה. — בלי המלצות, בלי עבר מוכר, עם סיפור מסכן ועניין מוגזם בילד.
ארטיום שתק.
פעם היה מאמין לאמו מיד.
אבל עכשיו המחברות היו פרושות על הרצפה.
בנו אחז בצווארון של אנה.
והצחוק שלו עדיין כאילו הדהד בחדר.
— אמא, תעני לי, — אמר ארטיום. — הכרת אותה?
ורה פבלובנה הביטה היישר בעיניו.
— ידעתי שלמרינה יש קרובת משפחה. בחורה לא יציבה. קנאית. מישהי ממשפחה ענייה שתמיד רצתה להתקרב לכסף.
אנה גיחכה בחדות.
— אז ככה את קוראת לזה עכשיו?
— תשתקי, — אמרה ורה פבלובנה בקור.
לבה נבהל ונרתע.
ארטיום שם לב מיד.
גם אנה.
היא הנמיכה את קולה.
— אל תצעקו לידו.
ורה פבלובנה פסעה קדימה.
— תני לי את הילד.
אנה לא זזה.
— לא.
מילה אחת בלבד.
אבל היא התפוצצה בתוך המטבח.
ארטיום הרים את ידו ועצר את אמו.
— לבה יישאר במקום שבו טוב לו.
ורה פבלובנה הסתובבה אליו כאילו בגד בה.
— אתה בוחר באישה זרה במקום במשפחה שלך?
הוא הביט בבנו.
הילד הסתיר את פניו בחזה של אנה.
— אני בוחר בילד שלי.
המילים הללו נשמעו לראשונה מזה זמן רב.
לא כסיסמה.
כהחלטה.
ורה פבלובנה הזדקפה.
— אתה עייף. אתה לא מבין. היא תכננה הכול.
— גם את הצחוק של הבן שלי היא תכננה?
אמו לא ענתה.
ארטיום ניגש אל השולחן ולקח את המחברות.
בעמודים הראשונים נרשמו תרגילים לפי דקות. עיסוי. נשימות. משחקי תגובה. אותות מוזיקליים. ניסיונות תנועה. הערות על הרגע שבו לבה חייך, הושיט יד, או סובב את ראשו לצליל בפעם הראשונה.
באחד העמודים נכתב:
"היום הוא צחק כמעט דקה שלמה. זה אומר שבתוכו הוא עדיין שומע את העולם. חייבים להמשיך."
ארטיום סגר את המחברת.
גרונו התכווץ.
— למה אף אחד לא סיפר לי שהוא משתפר?
אנה הביטה בורה פבלובנה.
— כי למישהו היה נוח שתחשוב שהוא מקרה אבוד.
— תיזהרי, — אמרה ורה פבלובנה בשקט.
אבל ארטיום כבר שמע.
— נוח? — חזר אחריה.
אנה ניגשה לארון המטבח, הוציאה מעטפה חומה מתיק ישן והניחה אותה על השולחן.
— מרינה ביקשה שאפתח את זה רק כשאהיה בטוחה שאתה מוכן לשמוע את האמת.
ארטיום הביט במעטפה כאילו הייתה פצצה.
עליה התנוסס כתב ידה של מרינה.
מעט נטוי, עצבני וחי.
"לארטיום. אם לא יתנו לי לומר זאת בעצמי."
ורה פבלובנה מיהרה לעבר השולחן.
— אל תעז.
ארטיום אחז בידה.
בפעם הראשונה בחייו.
— תתרחקי.
אמו קפאה.
אנה נענעה בעדינות את לבה. הילד הביט באביו בעיניים גדולות, כאילו גם הוא מחכה לתשובה.
ארטיום פתח את המעטפה.
בתוכה היו דיסק־און־קי ומכתב.
הוא פרש את הדף.
השורות הראשונות היטשטשו מול עיניו.
"אם אתה קורא את זה, כנראה שלא היה לי מספיק אומץ או זמן לומר לך את האמת בעצמי. סליחה. לא פחדתי ממך. פחדתי מאמא שלך."
ארטיום הרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.
הוא המשיך לקרוא…
