— עכשיו היא מחכה לכם למטה.
המילים הללו בקעו מתוך החשכה שבמסדרון בקול רגוע כל כך, שדמיאן רייס לא הבין מיד את משמעותן.
הוא עמד בפתח החדר שבו שכבה אשתו עד לפני עשרים דקות בלבד.
האישה שהרופאים כבר כמעט ויתרו עליה.
האישה שלידה התכופף לפני זמן קצר ולחש את הווידוי המטופש ביותר שאי פעם יצא מפיו.
המיטה הייתה ריקה.
על הכרית עדיין נותר השקע שהותיר ראשה.
המכשירים המשיכו לצפצף בקצב קבוע, כאילו כלל לא הבחינו בכך שהמטופלת נעלמה.
על הסדין הלבן הייתה מונחת טבעת נישואין.
לצדה — מכשיר הקלטה קטן.
ומתוכו נשמע שוב קולו שלו:
— בקרוב הכול יהיה שלי.
עורך הדין שעמד מאחוריו הידק את תיק המסמכים אל חזהו.
— מר רייס… למה התכוונת?
דמיאן הסתובב אליו.
ועל פניו כבר שבה להופיע המסכה המוכרת.
אותה מסכה שבזכותה אנשים האמינו לו במשך שנים.
— אשתי נמצאת תחת השפעת תרופות חזקות. מישהו משפיע עליה.
הוא פנה אל הרופא.
— תמצאו אותה.
הרופא החוויר.
— היא לא הייתה יכולה להתרחק. במצבה זה בלתי אפשרי.
מן המסדרון יצאה אחות צעירה.
שיערה הכהה היה אסוף לאחור.
על פניה ניכרו סימני פחד, אך מבטה נותר יציב.
נורה.
זו שהייתה במשמרת ליד חדרה של אמיליה בשני הלילות האחרונים.
דמיאן הביט בה כאילו כבר חרץ את דינה.
— איפה אשתי?
נורה לא מיהרה לענות.
היא הביטה במכשיר ההקלטה.
אחר כך בטבעת.
ולבסוף חזרה להביט בו.
— במקום בטוח.
— את מבינה מה עשית?
— נדמה לי שלראשונה מזה זמן רב, מישהו עשה עבורה את הדבר הנכון.
עורך הדין נסוג צעד לאחור.
הרופא מלמל במבוכה:
— נורה, אם המטופלת עזבה את המחלקה ללא אישור, זו עבירה על הנהלים…
— היא לא עזבה את המחלקה, — השיבה נורה. — היא ירדה לקומת הכניסה. אל הלובי הראשי. יש שם מצלמות. יש אנשים. ויש גם משטרה.
דמיאן קפא לשבריר שנייה.
אבל נורה הבחינה בכך.
לראשונה מאז שנכנס לחדר, הוא לא פחד ממותה של אשתו.
הוא פחד מעדים.
— משטרה? — שאל בשקט.
— היא ביקשה שיזמינו אותם בעצמה.
באותו רגע נשמע קליק נוסף ממכשיר ההקלטה.
וקול אחר החל להישמע.
קול נשי.
חלש, אך צלול.
— דמיאן, אם אתה שומע את ההקלטה הזאת, כנראה שהגעת עם מסמכים לפני שהגעת עם חרטה.
הוא הסתובב בחדות לעבר המכשיר.
זה היה קולה של אמיליה.
אשתו.
— חשבת שאני גוססת. אולי גם הרופאים חשבו כך. אבל אני יודעת דבר אחד — המחלה האמיתית לא התחילה בגוף שלי. היא התחילה בבית שלנו.
דמיאן צעד לעבר המיטה, אך נורה הקדימה אותו והרימה את מכשיר ההקלטה.
— אל תיגע בזה.
הוא חייך חיוך קר.
— ילדה, אין לך מושג מול מי הסתבכת.
— דווקא יש לי, — השיבה. — בגלל זה דאגתי להעתק נוסף.
פניו החשיכו.
שום צעקה לא הייתה מפחידה כמו הדממה שנפלה באותו רגע.
בלובי בית החולים ישבה אמיליה בכיסא גלגלים סמוך לקיר זכוכית רחב.
שמיכה אפורה הייתה פרושה על כתפיה.
פניה היו חיוורות כמעט לחלוטין.
שפתיה יבשות.
אבל עיניה חיו.
לצדה עמד שומר מבוגר ושוטרת.
על ברכיה הייתה מונחת קופסת קטיפה קטנה.
אותה קופסה שבה נשמרו פעם טבעות הנישואין שלהם.
דמיאן יצא מהמעלית באיטיות.
בתוך שנייה סקר את כל האזור: מצלמות בתקרה, מטופלים בלובי, פקידת קבלה, מאבטח, שוטרת, נורה מעט מאחור.
יותר מדי עיניים.
כלומר אסור לצעוק.
אסור לאיים.
צריך לשחק את תפקיד הבעל המסור.
עוד לפני שהתקרב, הוא כבר שינה את הבעתו.
— אמיליה, אהובתי… — אמר ברוך. — הפחדת אותי.
היא הביטה בו ללא שנאה.
וזה היה גרוע יותר.
— גם אתה הפחדת אותי, דמיאן. רק הרבה קודם.
הוא כרע מולה כדי להיראות אכפתי.
— אסור לך לקום. הרופא אמר…
— הרופא אמר שנותרו לי שלושה ימים לחיות, — קטעה אותו. — ואתה החלטת שזה חלון זמן מצוין להחתים אותי על מסמכים.
עורך הדין שהגיע בעקבותיו הסיט את מבטו.
דמיאן לחש:
— את לא צלולה.
אמיליה חייכה.
— בדיוק כך התכוונת להגדיר אותי במסמכים.
היא פתחה את קופסת הקטיפה.
בפנים היו כמה חפצים.
טבעת נישואין.
כונן זיכרון.
תצלום ישן.
ובקבוקון קטן מזכוכית כהה.
כשדמיאן הבחין בבקבוקון, אצבעותיו רעדו קלות.
אמיליה המתינה בדיוק לתגובה הזאת.
— מזהה אותו?
— לא.
— מוזר. אתה הבאת לי טיפות כאלה בכל בוקר.
הוא פנה אל הרופא.
— זו תרופה. לפי מרשם.
נורה אמרה בשקט:
— לא לפי המרשם.
כולם הפנו אליה מבט.
היא שלפה דף מקופל מכיסה.
— שלחתי דגימה למעבדה עצמאית באמצעות מכר רוקח. נמצא בה חומר שעלול להחמיר תסמינים של כשל כבדי כאשר נוטלים אותו לאורך זמן.
הרופא החוויר עוד יותר.
— זה לא ייתכן. התרופות עברו דרך מערכת בית החולים.
אמיליה הביטה בו.
— לא כולן.
ואז הפנתה את עיניה אל בעלה.
— חלק מהן הגיעו מבעל אוהב. בכפית כסף קטנה. זוכר?
דמיאן הזדקף בפתאומיות.
— זה מגוחך. היא הוזה. אתם שומעים? אישה במצב קשה מאשימה אותי בהרעלה.
— לא, — אמרה אמיליה בשלווה. — אני מאשימה אותך בכך שחייכת מוקדם מדי.
המילים הללו פגעו בו בעוצמה גדולה יותר מכל ראיה אחרת.
כי הוא נזכר בחדר.
בעפעפיה העצומים.
בנשימתו סמוך לפניה.
ובלחש שלו עצמו.
נורה הניחה את מכשיר ההקלטה על דלפק הקבלה והפעילה קטע נוסף.
תחילה נשמעו רעשי החדר.
ואז קולו של דמיאן:
— הדירה, החשבונות, המניות… בקרוב הכול יהיה שלי.
מישהו בלובי פלט אנחת הלם חרישית.
דמיאן קמץ את אגרופיו.
— בלי ההקשר המלא, ההקלטה הזאת לא מוכיחה כלום.
אמיליה הנהנה.
— נכון. ולכן יש גם הקשר.
היא הרימה את התצלום הישן.
בתמונה נראו שתי נשים צעירות מחייכות ליד מזרקה.
אחת מהן הייתה אמיליה.
השנייה הייתה בעלת שיער קצר.
דמיאן קימט את מצחו.
— מי זאת?
— האישה שהשאירה לי פתק בין פרחי השושן.
נורה הוסיפה חרישית:
— אחותי הגדולה.
