שלוש שעות לאחר מכן קיבלו כל עובדי החברה הודעה דחופה.
נוכחות חובה.
חדר הישיבות הראשי.
מיידית.
איש לא הבין מה קורה.
כולל איזבלה וקמילה.
רק לפני זמן קצר הן עברו על התגובות לסרטון שהעלו.
אלפי צפיות.
מאות תגובות לעגניות.
בדיוק מה שקיוו לקבל.
אבל כשהן נכנסו לחדר הישיבות, משהו הרגיש שונה.
האווירה הייתה מתוחה.
המנכ"ל עמד זקוף מהרגיל.
עורכי הדין ישבו לאורך הקירות.
ובמרכז החדר ניצב כיסא אחד ריק.
ואז הדלת נפתחה.
מטאו נכנס פנימה.
באותה חולצה.
באותם נעליים.
ועם אותה קופסת אוכל בידו.
כמה אנשים צחקו.
אבל הצחוק דעך במהירות.
כי המנכ"ל קם מיד ממקומו.
ועשה דבר שאיש מעולם לא ראה אותו עושה.
הוא לחץ את ידו של מטאו.
"ברוך שובך, מר הררה."
החדר השתתק.
איזבלה מצמצה.
"רגע… מה?"
מטאו התיישב בכיסא הריק.
בראש השולחן.
במקום שבו ישב רק בעל החברה.
"אני חושב שהגיע הזמן שאציג את עצמי."
איש לא נשם.
"שמי מטאו הררה."
"ואני היורש היחיד של קבוצת הררה הולדינג."
הטלפון נשמט מידיה של קמילה.
איזבלה החווירה.
כי הררה הולדינג לא הייתה הבעלים רק של חברת הבנייה שלהם.
היא החזיקה בעשרות חברות.
בנקים.
בתי מלון.
קרקעות.
והשקעות בשווי מיליארדים.
מטאו המשיך.
"סבי הקים את הקבוצה לפני חמישים שנה."
על המסך הופיעה תמונתו של אדם מבוגר.
"לפני מותו הוא ביקש ממני דבר אחד."
דממה.
"שאעבוד במשך שנה כעובד רגיל."
אנשים החלו להחליף מבטים מודאגים.
"הוא רצה לדעת איך מתייחסים לאנשים בחברות שלנו."
מטאו פתח את תיק האוכל.
והניח אותו על השולחן.
"היום קיבלתי את התשובה."
איש לא אמר דבר.
ואז הופיע על המסך הסרטון מחדר האוכל.
אותו סרטון בדיוק.
רק שהפעם כל הנהלת החברה צפתה בו.
אפשר היה לשמוע כל לעג.
כל עלבון.
כל פרץ צחוק.
איזבלה החלה להילחץ.
"זו הייתה רק בדיחה."
מטאו הביט בה.
"סבתא שלי הכינה את אותו האוכל בכל שבוע."
קולו היה רגוע.
ודווקא משום כך מפחיד.
"האישה שגידלה אותי אחרי שהוריי נפטרו."
החדר השתתק שוב.
"לא צחקתם על האוכל."
הוא הביט בסרטון.
"צחקתם על האנשים שאוכלים אותו."
קמילה פרצה בבכי.
"בבקשה…"
מטאו הניד בראשו.
"כשהחלטתם לצלם את הסרטון הזה, אפילו לא לרגע חשבתם שגם לאדם שמולכם יש כבוד."
היועץ המשפטי הניח מול איזבלה וקמילה מסמכים.
פיטורים מיידיים.
הפרת כללי האתיקה.
בריונות.
פגיעה במוניטין החברה.
שתיהן החווירו.
אבל מטאו עדיין לא סיים.
"ויש עוד דבר."
כולם הרימו את ראשם.
"מהיום כל עובד יקבל ארוחת צהריים בחינם."
איש לא הבין.
"אף אחד לא יצטרך להתבייש במה שיש לו על הצלחת."
בעיניהם של כמה עובדים נקוו דמעות.
כי הם ידעו בדיוק איך זה מרגיש.
להסתיר אוכל פשוט.
לאכול בסתר.
להעמיד פנים.
מטאו קם לאט ממקומו.
והרים את קופסת האוכל שלו.
"סבא שלי לימד אותי דבר אחד."
הוא הביט בכל הנוכחים.
"עושר אמיתי לא נמדד במה שאתם יכולים לקנות."
הוא עצר לרגע.
"אלא בדרך שבה אתם מתייחסים לאנשים שאין להם שום דבר להציע לכם."
ובאותו רגע כולם הבינו מדוע דווקא האיש עם קופסת האוכל הפשוטה היה ראוי לרשת אימפריה שלמה.
