דוד הראל ישב כל הלילה לצד מיטת בית החולים של אמו.
הוא עדיין לא הצליח להבין איך במשך עשרים שנה האמין לאדם אחד בלבד.
לאחותו, לוסיה.
בכל חודש הוא העביר לה כסף.
עבור תרופות.
עבור מטפלת.
עבור חיים נוחים ובטוחים לאמם.
מעולם לא עלה בדעתו לבדוק אם הדברים אכן מתנהלים כפי שסיפרה לו.
כשאחות בית החולים הביאה מזוודה ישנה עם חפציה של אמו, הוא רק רצה לסדר את בגדיה.
אבל בתחתית המזוודה גילה קופסת פח קטנה.
היא הייתה סגורה בסוגר חלוד ופשוט.
בפנים היו עשרות מעטפות שלא נפתחו מעולם.
כולן היו ממוענות אליו.
על חלקן הופיעו תאריכים מלפני עשר, חמש עשרה ואפילו עשרים שנה.
הוא פתח את המכתב הראשון בידיים רועדות.
"דייוויד היקר, תודה על הכסף. לוסיה נתנה לי היום מאתיים קורונות ואמרה שלא שלחת יותר הפעם. אני לא כועסת. אני יודעת שגם לך יש את הבעיות שלך."
המכתב הבא היה כואב אפילו יותר.
"נאלצתי למכור את השעון של אבא כדי לשלם על התרופות."
עיניו של דוד התמלאו דמעות.
בדפי הבנק שלו הופיעו בבירור העברות של מאות אלפי קורונות מדי חודש לחשבונה של אחותו.
כל הכסף נעלם.
אף לא מטבע אחד הגיע לאמו.
כשלוסיה הגיעה לבית החולים למחרת, הוא כבר חיכה לה.
הוא לא צעק.
לא האשים.
פשוט הניח את המכתבים מולה.
פניה החווירו מיד.
"אני יכולה להסביר."
"תנסי."
"בהתחלה לקחתי רק קצת. אחר כך הגיעו החובות. ואז כבר לא הצלחתי לעצור."
דוד הביט בה זמן רב.
"אז העדפת לתת לאמא שלך להישאר רעבה?"
לוסיה השפילה את מבטה.
"פחדתי שאם תגלה, אאבד הכול."
"ובסוף באמת איבדת הכול."
הוא הסתובב והלך.
בלי מריבה.
בלי צעקות.
רק עם כאב שהיה קשה יותר מכל מילה.
כעבור כמה שבועות מצבה של אמו החל להשתפר.
היא ישבה בגינה של בית השיקום וחייכה לראשונה זה שנים.
באחד הימים היא הושיטה לו מעטפה אחרונה.
"את זו מעולם לא שלחתי."
בפנים היה פתק קצר.
"בני היקר, אם אי פעם תקרא את זה, אל תחפש את האשם בעצמך. העושר הגדול ביותר אינו כסף, אלא הזמן שאדם מעניק לאנשים שהוא אוהב."
דוד קיפל את המכתב בזהירות.
הוא חיבק את אמו.
ובאותו רגע הבין ששום העברה בנקאית לא יכולה להחליף ביקור אחד אמיתי.
מאותו יום הוא לא הסתפק עוד בשליחת כסף.
בכל יום שישי הוא ישב לצידה ליד השולחן, שתה איתה תה והשלים את השנים שנגזלו מהם בגלל תאוות הבצע של אדם אחר.
כי יש חובות שאי אפשר לפרוע בכסף.
אפשר לפרוע אותם רק באהבה, בנוכחות ובזמן שמעניקים לאנשים היקרים לנו באמת.
