חודשים רבים חייתי בדירה שלי כאילו היא לא בית, אלא חצר מעבר. פורמלית זה היה הבית שלנו – שלי ושל בעלי – אך בהרגשה – הוא שימש כמלון חינם לכל קרובי משפחתו, חברים, שכנים, מכרים ואנשים שפגשתי לראשונה בחיי. בעלי חזר על אותו משפט שוב ושוב: "אלה הרי האנשים שלנו, תיהני קצת סבלנות." אך ה"סבלנות" הזאת התארכה שבועות, אחר כך חודשים, ויום אחד הבנתי שאי אפשר להמשיך כך לחיות.
חודשים רבים סבלתי נוכחות של זרים בדירתי; בעלי רק חזר על המשפט: "אלה קרובי המשפחה שלי." אך יום אחד הבנתי שעלי להפסיק את הכאוס הזה.
בלילה ההוא חזרתי הביתה אחרי משמרת קשה, בשלוש לפנות בוקר. ראשי דפק כאילו מישהו פוגע בו במפטיש, רגלי היו כבדות, וכל מה שחלמתי עליו היה: לסגור את הדלת, לשכב במיטה שלי ולנוח כמה שעות. אך ברגע שנכנסתי לדירה, ידעתי מיד שהשקט הלילי אינו אפשרי.
במטבח התנהלה מסיבה לילית. סביב השולחן ישבו קרובי משפחתו של בעלי, בקבוקים פזורים בין צלחות, כתמי שמן על המפה, פירורים בכל מקום, חפיסות סיגריות ריקות וסכו"ם מלוכלך.
חמותי שלטה במעיל הנמר שלה בביטחון עצמי כאילו זו לא המטבח שלי אלא הממלכה האישית שלה. מישהו צחק בקול רם מדי, מישהו דיבר מהשכרה כבר בשכרות, מישהו שלף מהמקפיא מבלי לשאול אם מותר לו לקחת.
פתחתי בשקט את המקרר, בתקווה למצוא משהו לאכול אחרי העבודה. אך שם חיכו רק גזר בודד, חצי כוס שמנת חמוצה חמוצה וקרום לחם יבש. כל השאר נאכל – למרות שאני זו שהרוויחה את השכר, עשתה את הקניות והטיפול בכל הבית ברובו בעצמי.
עמדתי באמצע המטבח, מביטה בכאוס והרגשתי לא רק כעס עולה אלא עייפות כבדה וקרה. זה לא היה הפעם הראשונה. הם תמיד מצאו סיבה להיפגש דווקא אצלנו.
פעם נולד אצל קרובת משפחה ילד שחייב חגיגה, פעם יום הולדת, פעם "לא נפגשנו זמן רב", פעם חבר של בעלי היה פתאום חסר מקום ומצא מקלט אצלנו. לפעמים האנשים האלה לא נשארו יום או יומיים, אלא שבועות, לפעמים חודשים.
הם אכלו את האוכל שלי והתווכחו על כך שהמרק מדי מלוח או הקציצות יבשות. התפשטו מול הטלוויזיה שלי והתחילו להתלונן שהמסך קטן מדי. ישנו על הספה שלי ואז התלוננו שהספה קשה וכבר חייבים להחליף אותה.
כשבערב ההוא ביקשתי בשקט אך כבר בגבול היכולת, שכל האורחים יסיימו את המפגש ויחזרו לביתם, לא נתנו לי להשלים משפט. חמותי נאנחה בידיי, כאילו מסבירה לילד טיפש: "לקרובת המשפחה שלנו נולד ילד, אז אנחנו חוגגים. מה הבעיה בזה?"
ובעלי מיד עמד לצידה. הוא חזר על כך שמדובר במשפחתו, שאני לא יכולה להיות חסרת רגש, האנשים כאן רק לזמן קצר ואני חייבת להבין.
ואז הבנתי דבר אחד ברור. מילים לא ישנו כאן כלום. הייתי חייבת לפעול כך שבעלי יבין בעצמו על בשרו.
חודשים רבים סבלתי נוכחות של זרים בדירתי; בעלי חזר על המשפט שוב ושוב: "אלה קרובי המשפחה שלי." אך יום אחד הבנתי שעל הכאוס הזה להיות סוף.
לאחר אותו לילה שתקתי עוד כשבועיים, התנהגתי כאילו לא קרה דבר מיוחד. אך למעשה תכננתי כל צעד עד לפרט האחרון.
ואז עשיתי זאת.
בערב אחד אמרתי לבעלי בשקט שהגיע הזמן לשפץ את הדירה. הקירות דהויים, הרצפה שחוקה, המטבח נראה עייף. למשך תקופת השיפוץ, הוספתי בצורה הכי אדישה שאפשר, נצטרך לגור במקום אחר. למשל אצל קרובי משפחתו או חברים. הרי כולם "האנשים שלנו", כבר ישבו אצלנו פעמים רבות, כעת יוכלו להושיט עזרה.
בהתחלה בעלי לא הבין לאן אני חותרת. הוא נראה מתוח ושאל איפה בדיוק נגור. משכתי בכתפיים ואמרתי שיש לו מספיק אפשרויות. נוכל לגור אצל אחותו, אצל אחיו, אצל חבר ששהה חודשים על הספה שלנו וסיפר סיפורים.
התחלתי להראות רצינות קיצונית. התקשרתי לחברה, ביררתי מחירים, שאלתי על מועדים, בחנתי חומרים, אף דיברתי מול בעלי על מועד תחילת עבודות השיפוץ.
הוא הפך עצבני, עקב אחריי בדירה ושאל שוב ושוב אם השיפוץ באמת הכרחי עכשיו.
בסוף השבוע התקשר לאחותו. סיפר שאנו מתחילים שיפוץ ונצטרך לגור כמה שבועות במקום אחר. ישבתי לידו והקשבתי בשקט.
תחילה שקט ממושך, ואז החלו התירוצים המוכרים. הדירה שלהם קטנה, הוא עייף אחרי העבודה, להם גם צפוף, אולי עדיף לקחת מלון או לשאול מישהו אחר.
חודשים רבים סבלתי נוכחות של זרים בדירתי; בעלי חזר על המשפט שוב ושוב: "אלה קרובי המשפחה שלי." אך יום אחד הבנתי שעל הכאוס הזה להיות סוף.
אז התקשר לאחיו. גם הוא מיד מצא סיבה לסרב. אחר כך חבר. אחר כך עוד אחד. אצל אחד הגיעה חמותי לביקור, השני היה עם ילדים חולים, השלישי שיפוץ, הרביעי הרגיש לא בנוח כי אשתו נגד. וכך סירבו בזה אחר זה כל מי שחי בדירה שלנו חודשים כאילו היא ביתו.
לא אמרתי דבר. בלי חיוך, בלי רמז על מקרים קודמים, בלי מבט ניצחני. פשוט ישבתי והמתנתי עד שהוא הבין מה כבר ידעתי מזמן.
לקראת הערב ישב בשקט במטבח והביט ארוכות בנקודה מסוימת. ואז אמר בלחש משפט שאשמור כנראה כל חיי:
"זה באמת רק שלנו כשהם מסתדרים על חשבוננו. וכשאנו צריכים עזרה, פתאום אין לאף אחד זמן, הדירה צפופה או יש בעיות."
כאן הוא סוף סוף הבין. לא אחרי הבקשות שלי, לא אחרי ריבים, לא אחרי לילות ללא שינה ומקרר ריק. אלא רק כשהיה במקומי.
בסופו של דבר לא התחיל השיפוץ. נכון יותר – דחינו אותו לזמן אחר, כי העיקר כבר הושג.
