ברגע שהדלת נסגרה מאחורי אנה, השתרר שקט כבד בבית.
ריכרד נובוטני ניסה לשכנע את עצמו שעשה את הדבר הנכון.
הראיות הרי היו ברורות.
המדליון המשפחתי נמצא בתוך התרמיל שלה.
אבל אמו, אמיליה, שתקה.
לבסוף אמרה בשקט:
"בחיים היא לא הייתה פוגעת בי."
ריכרד נאנח.
"אמא, מצאנו את המדליון אצלה."
"ועדיין אני לא מאמינה לזה."
עוד באותו ערב צלצל פעמון הדלת.
מנהל מחלקת האבטחה הגיע.
"אדון נובוטני, במהלך בדיקת המערכת גילינו שאחת המצלמות לא שידרה במשך כמה שעות היום. הצלחנו לשחזר את הנתונים."
ריכרד הנהן בעייפות.
על המסך הופיעה תמונה מהספרייה.
אנה כלל לא הייתה שם.
כעבור כמה דקות נכנסה לחדר אשתו, קלרה.
היא הביטה סביב כדי לוודא שהיא לבד.
לאט פתחה את התרמיל של אנה.
ואז שלפה את המדליון מהתיק שלה.
בלי להסס לרגע, היא הכניסה אותו פנימה.
הלב של ריכרד כמעט נעצר.
"לא…"
הטכנאי הפעיל את ההקלטה שוב.
ואז פעם נוספת.
לא היה שום ספק.
קלרה תכננה הכול בקפידה.
ריכרד מיהר הביתה מיד.
קלרה ישבה בגן החורף ולגמה קפה בנחת.
"אנחנו צריכים לדבר."
"כמובן."
ריכרד הניח מולה את הטאבלט עם הסרטון.
החיוך שלה נעלם בתוך שנייה.
"את יכולה להסביר לי למה הרסת את החיים של אדם חף מפשע?"
קלרה שתקה זמן רב.
לבסוף צחקה.
"כי אמא שלך אהבה אותה יותר מאשר אותי."
ריכרד לא האמין למשמע אוזניו.
"קינאת במטפלת?"
"לא בה."
היא עצרה לרגע.
"קינאתי בזה שבזכותה התחלת לחייך שוב אחרי שנים."
באותו רגע ריכרד הבין שמעולם לא היה מדובר בתכשיט.
זו הייתה נקמה.
עוד באותו ערב הוא נסע למצוא את אנה.
הוא מצא אותה בחדר שכור קטן.
על השולחן הייתה מונחת חשבונית שלא שולמה ומזוודה שהיא אפילו לא הספיקה לפרוק.
כשהיא פתחה את הדלת, היא רק אמרה בשקט:
"באתי להאשים אותי שוב?"
ריכרד השפיל את מבטו.
"לא."
הוא הושיט לה את הטאבלט.
"באתי להתנצל."
אנה צפתה בהקלטה ודמעות מילאו את עיניה.
לראשונה מאז שפוטרה, היה לה הוכחה שהיא לא דמיינה דבר.
ריכרד טיהר את שמה בפומבי.
קלרה עמדה בפני חקירת משטרה בגין האשמת שווא ושיבוש ראיות.
וגברת אמיליה ביקשה מאנה לחזור.
אנה שתקה לרגע.
ואז חייכה.
"אחזור בשבילך."
לא בגלל הכסף.
לא בגלל ריכרד.
אלא משום שחסד לעולם לא היה אמור להיענש.
וריכרד זכר כל חייו דבר אחד:
הטעות הגדולה ביותר לא הייתה להאמין לשקר.
הטעות הגדולה ביותר הייתה לשפוט אדם לפני שגילה את האמת.
