לא נסעתי לעיר הזו מסיבות טובות. אחרי הגירושים הייתי חייבת למכור את הדירה שלי ולנסוע במהרה אל אחותי, לפחות באופן זמני, כדי להצליח לחזור לעמוד על הרגליים. מזוודה, כסף מועט, ובמוחי כאוס מוחלט. אפילו לקחתי את כרטיס הזול ביותר, לכיוון של רכבת עם מיטות פתוחות, רק כדי להתרחק ולהפסיק לראות את הרחובות המוכרים.
כשהכנסתי את עצמי לקרון, ראיתי אותה מיד.
אישה מבוגרת, בערך בת שבעים וחמש. כיסוי ראש ישן קושר, סוודר חמים סרוג, חצאית כהה. וזו התיק הרשת שבידיה – ישן, פרקטי, כמו מתוך שנות התשעים. היא ישבה ליד החלון והחזיקה את התיק כל כך חזק, כאילו מישהו עומד לנסות לחטוף אותו ממנה.
ברחתי אליה. היא הנהנה, אך מבטה היה חשוד. כאילו כבר היה לי משהו רע בכוונה.
הרכבת החלה לזוז. ניסיתי להסיח את דעתי עם הטלפון הנייד שלי, אך הרגשתי איך היא צופה בי בעין חצי פקוחה. כל פעם שהזזתי את עצמי, אצבעותיה האחזו בידית התיק חזק יותר.
אחרי כמה שעות כבר לא יכולתי להחזיק מעמד.
— אל תדאגי, אני לא נוגעת בשום דבר, — אמרתי וניסיתי לחייך.
היא הרימה את המבט באופן חד.
— תדאגי לעניינים שלך…
המילים נשמעו כמו האשמה.
הייתי פגועה. ושתקתי.
האישה הזקנה ישבה כל הנסיעה באותה תנוחה, לא אכלה, לא ישנה, לא שמה לב לאנשים אחרים. וזה היה יותר ממוזר.
בערב, הרכבת רעדה פתאום על מסילה. תיק הרשת נשמט מידיה ויפול על הרצפה. משהו כבד נפל החוצה והיכה בשקט.
הושטתי את ידי אינסטינקטיבית לעזור להרים – ועמדתי קפואה ממה שראיתי בתיק 😨😱
מהתיק נפלו חבילות של שטרות כסף, מונחות עם סרטי בנק. כמה קטעים עבים. למישהו שנוסע ברכבת פשוטה עם תיק קניות ישן, זה היה… בלתי מציאותי.
הסתכלתי עליה. היא הפכה למבוהלת.
— זה לא שלי, — היא לחשה. — אני רק צריכה להביא את זה לשם.
הקרון היה רועש, אך לי הרגיש כאילו הכל פתאום שקט.
— לאן? — שאלתי.
היא שתקה במשך זמן מה, ואז אמרה:
— לבית החולים. לנכד שלי. אם מחר לא ישלמו על הניתוח, לא יקבלו אותו.
הסתכלתי על הכסף ולא הבנתי למה היא נוסעת לבד. למה בלי מלווה. למה עם סכום כזה – ברכבת רגילה.
— ואם מישהו יגלה? — שאלתי בשקט.
היא הביטה לי ישר בעיניים.
— לכן אני מחזיקה את התיק כל כך חזק.
וברגע הזה הבנתי למה היא הסתכלה עלי בחשד כל היום. היא לא פחדה ממני – היא פחדה לאבד את ההזדמנות היחידה שלה להציל ילד.
בלילה הזה כמעט לא ישנתי. ובבוקר, כשהרכבת עצרה, ירדתי איתה וצעדתי איתה עד לצאת. רק כשהיא עלתה למונית, הבנתי פתאום: יכול היה להיות אדם רע מאוד במקום שלי.
ובמחשבה הזאת הרגשתי פחד אמיתי.
