היחסים שלי עם בעלי ועם משפחתו תמיד נראו רגילים. האמנתי שלפחות יש להם כלפיי כבוד. אבל באותו יום הבנתי דבר אחד: מעולם לא היה שם כבוד. הם פשוט התרגלו לזלזל בי — עד ש“בדיחה” אחת כמעט הסתיימה בכך שהטביעו אותי.
באותו יום טיילנו יחד כמשפחה לאורך הטיילת. היה קר מאוד, המים קפואים וערפל ריחף מעליהם. דיברנו על כך שאחרי הטיול יהיה נחמד להיכנס למקום חמים, להתחמם ולשתות תה. שום דבר לא רמז על סכנה.
כשהגענו לרציף, בעלי עצר פתאום, הביט במים ואמר:
“מעניין כמה עמוק כאן?”
“אין לי מושג,” עניתי.
הוא חייך בזווית הפה, התקרב עוד צעד ואמר:
“בואי נבדוק. את הרי יודעת לשחות, נכון?”
“לא עכשיו. קר מדי.”
“אבל אני רוצה שתשחי. זה יהיה מצחיק.”
לא הספקתי להגיד עוד מילה. הוא דחף אותי מאחור — נפלתי, פגעתי בראשי בעץ ובלעתי מים קפואים. הלם, קור, כאב — לא ידעתי כבר איפה למעלה ואיפה למטה.
צחוק נשמע מלמעלה. בעלי ובני משפחתו עמדו על הרציף והתבדחו על “כמה יפה קפצתי”.
כשהצלחתי סוף סוף לצאת, רועדת מקור וכאב, הם המשיכו לצחוק. אף אחד לא בא לעזור.
אז הבנתי: אם אשתוק עכשיו, זה יקרה שוב. או ייגמר גרוע יותר. ואז עשיתי משהו שבעלי ומשפחתו התחרטו עליו קשות.
עם ידיים רועדות התקשרתי למשטרה.
הקול שלי רעד, אבל המילים היו ברורות:
“ניסיון תקיפה. בעלי דחף אותי למים. נחבלתי בראש. הם צחקו ולא עזרו. אני מבקשת ניידת מיד.”
המשטרה הגיעה במהירות — כנראה כי הבינו שזה לא צחוק.
בעלי ניסה להציג את זה כ“בדיחה תמימה”, אבל הבגדים הרטובים והחבלות דיברו בעד עצמם.
הוא נעצר במקום. אמו החווירה, אביו עמד המום. ואז קרה הדבר המעניין ביותר — שניהם רצו אליי:
“בבקשה תבטלי את התלונה…”
“הוא לא התכוון… הוא פשוט טיפש…”
עמדתי שם, עטופה במעיל קפוא, והסתכלתי עליהם בלי פחד.
הם רצו “בדיחה מצחיקה”. קיבלו תיק פלילי.
