עורך הדין הרכיב את משקפיו והחל לקרוא באיטיות.
"אם אתם יושבים עכשיו בחדר הזה, סימן שאני כבר לא כאן."
כולם שתקו.
ואז הוא המשיך.
"המכתב הזה מיועד בעיקר לכלתי, אלישקה."
אלישקה חייכה קלות.
היא הייתה בטוחה שעומדות להגיע מילות תודה והערכה.
במקום זאת נשמעה שורה שחנקה את גרונה.
"לפני שלוש שנים שמעתי במקרה שיחה שמעולם לא הייתה אמורה להיאמר בקול רם."
פניה של אלישקה החווירו.
עורך הדין המשיך לקרוא.
"שמעתי אותך אומרת לחברתך שאת מתחתנת עם בני רק בגלל מה שיירש בעתיד."
דניאל הרים את ראשו בבת אחת.
"מה?"
אלישקה נענעה מיד בראשה.
"זה לא נכון!"
עורך הדין קטע אותה.
"גברת הלנה ביקשה לאחר אותה שיחה ממשרד חקירות פרטי להכין תיעוד רשמי ולשמור את ההקלטה."
הוא הניח על השולחן מכשיר הקלטה קטן.
ולחץ על כפתור ההפעלה.
קול נשמע בחדר.
לא היה מקום לספק.
זה היה קולה של אלישקה.
"אשאר איתו עד שהכול יהיה שלי."
דניאל עצם את עיניו.
הוא שמע את המילים האלה לראשונה בחייו.
אבל אמו ידעה את האמת כל הזמן.
היא מעולם לא ניסתה להרוס את נישואיהם.
היא רק שינתה את הצוואה.
עורך הדין פתח את העמוד האחרון.
"כל הרכוש יעבור לקרן משפחתית שתתמוך בילדים חולים. בני יקבל את בית המשפחה. כלתי לא תקבל דבר."
אלישקה קפצה ממקומה.
"אני אערער על זה בבית המשפט!"
עורך הדין השיב בשלווה:
"את בהחלט יכולה לנסות. אבל כל הראיות נאספו כחוק."
דניאל קם באיטיות.
הוא הניח את טבעת הנישואין על השולחן.
"הדבר שהכי כואב לי אינו הכסף שאבד."
הוא הביט ישר בעיניה.
"כואב לי שאמא שלי ידעה את האמת הרבה לפניי."
אלישקה נשארה לעמוד לבדה.
בלי ירושה.
בלי בעל.
בלי האנשים שעד לפני שעה קראו לעצמם משפחתה.
כעבור כמה חודשים הוקמה מקרן הירושה קרן שיקום לילדים שנשאה את שמה של הלנה.
בטקס הפתיחה עמד דניאל לצד תמונתה של אמו.
הוא חייך.
"אמא לא השאירה לי הון."
הוא השתתק לרגע.
"היא השאירה לי מתנה יקרה הרבה יותר."
"את היכולת לזהות מי אהב אותי בגלל מי שאני… ומי אהב רק את מה שהיה לי."
