הנכד עמד בקצה המזח וחייך, כאילו עמד לעשות משהו תמים לגמרי.
— סבתא, את זוכרת שאמרת שאת לא יודעת לשחות ותמיד רצית ללמוד?
היא סידרה בעצבנות את המטפחת והביטה במים. האגם נראה כהה וקר.
— כן, אמרתי את זה. אבל אני מפחדת ממים. מאוד מפחדת. בבקשה, אל תעשה בדיחות כאלה.
— תפסיקי להיות דרמטית, — צחק הנכד בן התשע־עשרה. — את סתם מגזימה.
היא צעדה צעד אחורה, אבל הוא היה מהיר יותר. דחיפה קלה בגב — והיא איבדה מיד שיווי משקל. היא נפלה למים, פגעה בפני השטח ונעלמה לרגע.
כשהיא עלתה שוב, הפחד היה ברור בעיניה.
— תעזרו לי… אני לא יכולה… — קולה נשבר.
היא ניסתה להיאחז בלוחות המזח, אבל ידיה החליקו על העץ הרטוב. הבגדים משכו אותה למטה, הנשימה שלה יצאה משליטה. היא השתוללה, בלעה מים ושקעה שוב.
על המזח נשמע צחוק.
— תצלמי את זה, תצלמי, זה מטורף, — אמרה הכלה והחזיקה את הטלפון.
— סבתא, את שחקנית השנה, — קרא הנכד השני.
הבן שלה עמד בצד וחייך בזלזול.
— היא רק מעמידה פנים, רוצה תשומת לב, — אמר בשלווה.
היא שקעה שוב, ולרגע נהיה שקט. אבל כשהיא עלתה משתעלת, הצחוק חזר.
— די עם ההצגה, פשוט תצאי כבר, — אמרה הכלה בעצבנות.
אף אחד לא הושיט לה יד.
בסופו של דבר הצליחה להגיע לקצה, התרוממה בעזרת המרפקים ויצאה בקושי. היא נשכבה על הלוחות, נושמת בכבדות, מים נוטפים משערה ושפתיה רועדות.
הצחוק דעך לאט.
היא קמה לאט. הסתכלה עליהם זמן רב — בלי צעקות, בלי דמעות. רק במבט ללא בקשה או חולשה.
ובאותו רגע היא עשתה משהו שזעזע את כולם.
המים עדיין טפטפו ממנה, השמלה נדבקה לגופה, ידיה רעדו — לא מקור, אלא מהשפלה.
הנכד עדיין חייך, אך כבר לא בביטחון.
— סבתא, נו, זה היה רק בצחוק…
היא לא ענתה. הוציאה לאט את הטלפון מהכיס. אצבעותיה היו רטובות, אבל אחיזתה הייתה חזקה.
— שלום. משטרה? אני רוצה לדווח על ניסיון רצח. יש לי הוכחות. סרטון יספיק.
הפנים שלהם השתנו מיד.
— מה את עושה? — לחשה הכלה והחווירה.
— את מה שהייתי צריכה לעשות מזמן, — אמרה בשקט.
הכלה התקדמה במהירות וניסתה למחוק את ההקלטה.
— נמחק את זה עכשיו ונשכח הכול, אמא, אל תעשי דרמה, — התערב הבן.
אבל האישה המבוגרת הייתה מהירה יותר. היא חטפה את הטלפון מידיה בתנועה חדה.
— אל תנסי אפילו, — אמרה בשקט.
לראשונה נעלם החיוך מפני הנכד.
— סבתא, את לא מתכוונת לזה באמת…
— הבן הלא מחונך שלך יקבל את עונשו, — קטעה את הכלה והביטה בה בתקיפות. — ואת תתחרטי שגידלת אותו כך. בעצם… הוא פשוט נהיה כמוך.
הבן התקרב צעד אחד.
— אמא, את מגזימה. אנחנו משפחה.
— משפחה לא דוחפת למים מישהו שמפחד ולא יודע לשחות, — השיבה.
היא הזדקפה, כאילו המים שטפו ממנה לא רק לכלוך אלא גם את הפחד.
מחר אתם מפנים את הדירה שלי. אני לא אתמוך בכם יותר. לא אכפת לי שאין לכם כסף. אתם אנשים מבוגרים. תלמדו לקחת אחריות על המעשים שלכם.
אף אחד כבר לא צחק.
— אתם עוד תתחרטו מרה על מה שעשיתם לי, — אמרה בשלווה.
ברחוק כבר נשמעו סירנות.
