בני המשפחה חילקו את הבית בלי למהר, אך עם חישוב קר וברור. מי יקבל את המגרש, מי יירש את הבית, ומי ייהנה מהרווחים בעתיד. כשהגיע התור של הנכדה, הודיע הנוטריון בשקט כי לינה תקבל מזרן נוצות ישן מהעליית גג.
שתיקה מביכה השתררה בחדר. הדוד חייך בזלזול, הדודה הסיטה את מבטה. מישהו הציע לזרוק מיד את המזרן ולקנות ללינה משהו שימושי יותר. אך לינה סירבה. היא לקחה את המזרן הביתה.
הסדנה שלה הייתה קטנה ותמיד הדיפה אותו ריח: עץ ישן, שעווה, אבק וקפה קר. שם עמדו כיסאות ושידות שהיא תיקנה לפי הזמנה. הכסף היה מועט, וכך גם העבודה. המזרן תפס כמעט את כל הרצפה והפריע מיד, אך לינה חשבה שלפחות תוכל להשתמש במילוי שלו לשיפוץ רהיטים.
המזרן היה כבד, מלוכלך ושחוק. הבד נשחק עם השנים, וכל מה שבתוכו נדחס. לינה חתכה בזהירות את התפרים, שכבה אחר שכבה, וניסתה לא לשאוף את האבק. לפתע הסכין נתקלה במשהו קשה. זה לא נראה כמו קפיץ או עץ.
היא הזיזה את המילוי וקפאה. בפנים היה משהו מוזר, עטוף בקפידה וברור שהונח שם בכוונה. ליבה של לינה החל לפעום במהירות — היא הבינה מיד שזה לא מקרי.
צמרמורת עברה בגופה ממה שמצאה.
בזהירות היא הזיזה עוד מהמילוי וגילתה חבילות נוספות. הן היו מקופלות בצורה מסודרת והונחו בתוך מעטפות כחולות זהות, נקיות וחזקות, כאילו הוכנו מראש.
המעטפות היו מפוזרות באופן שווה בין שכבות המזרן, כך שמבחוץ הוא נראה רגיל לחלוטין ולא עורר חשד.
לינה הוציאה אותן אחת אחת והניחה על הרצפה. בכל מעטפה היו כסף. שטרות ישנים, מקופלים היטב ומהודקים בגומיות, בלי בלגן, בלי חיפזון. היה ברור שהכסף לא נאסף בבת אחת, אלא הוסתר בזהירות לאורך זמן. לאט לאט התיישבה לינה על הרצפה והביטה סביב, כאילו אינה מסוגלת להאמין שזה קורה.
בזמן שבני המשפחה רבו על הבית, על ערך הקרקע ועל הרווחים, הדבר היקר ביותר היה כל הזמן בעליית הגג, מוסתר בתוך מזרן ישן שאיש אפילו לא רצה לגעת בו.
כעת היה ברור מדוע סבתה שמרה על המזרן עד הרגע האחרון ולא הרשתה לאיש לזרוק אותו. ומדוע לינה ירשה אותו. מבחוץ הוא נראה כחפץ חסר ערך, אך בפנים הסתתרה בו רזרבה לימים קשים.
