בהתחלה אלה היו רק דברים קטנים. הארי היה בן עשר כשהבחין לראשונה כמה קשה לגרייס ללכת על המדרכה מול הבית הכחול הקטן שלה. כמובן שהוא ראה אותה גם
תמיד חשבתי שהחלק הכי קשה בלהביא את התינוקת שלנו הביתה יהיה הכאבים, התשישות והפחד של אמא טרייה. אבל טעיתי. ההלם האמיתי הגיע כשבעלי הסתכל קודם על הבת שלנו,
קניתי את הבית של ילדותי כי חשבתי שבכך אוכל סוף סוף לסגור את הפצע שהשאיר אבי. אבל בלילה הראשון שלי שם, אמא שלי התקשרה בוכה וסיפרה על חדר
תמיד חשבתי שהבנתי את טוב ליבו של בני. אבל אז הוא קיבל החלטה שהפכה את החיים השקטים שלנו למשהו שלא הייתי יכולה לצפות לו. כשאני חושבת על זה
הייתי תמיד משוכנעת שאנשים מגזימים כשדיברו על איך הם ידעו מיד שהם מצאו את בן הזוג הנכון. שומעים את הסיפורים האלה כל הזמן. את הרגש הזה, כשפתאום הכל
ביצאתי בערב חורף קפוא וקניתי אוכל לשוטה ולטעמו. ברגע זה זה הרגיש כמו מחווה חברית פשוטה. אבל כאשר הוא הכניס לי פתק שהפנה לעבר מישהו שהייתי כבר שכחתי
ישבתי כמו בכל יום במקום הקבוע שלי בכיכר העיר הגדולה וניגנתי בחליל כשראיתי את הילד בפעם הראשונה. האצבעות שלי נעו באופן אוטומטי מעל החורים הקטנים של הכלי, בזמן
מעולם לא חשבתי שאתחתן שוב. לפני חמש עשרה שנה איבדתי את אשתי, האנה, ואת הבת שלנו, סופי, בתאונת דרכים. סופי הייתה בת ארבע. האנה הייתה בת שלושים ושתיים.
אחותי גנבה לי את בעלי, אז לא רציתי לשלוח את הבת שלי בת ה-11 אליה כשהיא הזמינה אותה ללילה אצלה. אבל הבת שלי התעקשה. שעות אחר כך הילדה
נכנסתי לאימהות בידיעה שאני לבד לגמרי, בלי אף אחד חוץ מהבן שזה עתה נולד לי להיאחז בו. אבל כשעזבתי את בית החולים, גיליתי שהסיפור שלי הרבה יותר מסובך…