כאשר הזוג הצעיר עלה לאוטובוס, המתח הורגש מיד. האישה אחזה ביד אחת במוט, וביד השנייה תמכה בבטנה, עיניה היו אדומות מבכי ותנועותיה נראו לא יציבות, כאילו היא נאבקת בקושי להישאר על רגליה. הגבר הלך ממש מאחוריה, לא השאיר לה אפילו צעד של מרחק, ובקולו כבר נשמעה כעס.
— תעמדי, אני עוד לא סיימתי, אמר בחדות ואחז בזרועה. — איך את יכולה פשוט ללכת בזמן שאני מדבר איתך?
— תפסיק, מארק, ענתה בשקט אך בנחישות. — אמרתי הכול. אנחנו מתגרשים. אני לא יכולה לחיות כך יותר… אני מפחדת בשביל הילד שלי.
הוא עיוות את פניו לחיוך, אך לא היה בו דבר חמים.
— לא הרשו לך להתגרש. מי בכלל צריך אותך עם הבטן שלך? את חושבת שמישהו עוד ירצה אותך? את שייכת לי, הבנת?
האישה הנידה בראשה ונאבקה בדמעות.
— לא. אני לא אחיה עם גבר שמרים יד על אישה.
לאחר המילים הללו, הגבר כאילו איבד שליטה. קולו התגבר והפך חד יותר, והוא לא שם לב לאנשים סביבו ולא לכך שאשתו רעדה וכמעט לא הצליחה לעמוד. הוא הטיח בה עוד ועוד מילים פוגעות, בזמן שהיא הורידה את מבטה וניסתה לא לעורר אותו עוד יותר.
הנוסעים החליפו מבטים. חלק העמידו פנים שהם שקועים בטלפונים שלהם, אחרים עקבו אחרי המתרחש מהצד, אך איש לא התערב. כל אחד קיווה שהמצב יירגע מעצמו איכשהו.
ואז לפתע הרים הגבר את ידו, אגרופו קפוץ. התנועה הייתה מהירה וכמעט לא נשלטת, ולרגע נראה היה שהוא באמת עומד להכות.
אך בדיוק באותו רגע קרה משהו שאיש לא ציפה לו. כל האוטובוס קפא בהלם 😲😨
גבר מבוגר, שישב ליד האישה ועד אז נראה כמו נוסע רגיל לחלוטין, קם לפתע. תנועתו הייתה מדויקת ונחושה.
הוא תפס את ידו של הגבר באמצע הדרך, כאילו עשה זאת פעמים רבות בעבר, ובאותו רגע, בלי להסס, הנחית עליו מכה קצרה ומדויקת לצוואר.
הגבר איבד שיווי משקל ונפל בין המושבים. באוטובוס השתררה מיד דממה, כאילו מישהו כיבה את הקול.
האיש המבוגר הביט בו בשלווה, ללא חיפזון, אך במבטו הייתה נחישות כזו שאיש לא העז לזוז.
— אל תעז לגעת באישה בהריון, אמר בשקט, אך ברור מספיק כדי שכולם ישמעו. — היא כבר אמרה לך הכול. תעזוב אותה.
הגבר שכב על הרצפה, אחז בצווארו וניסה להסדיר את נשימתו. הוא כבר לא צעק ולא ניסה מיד לקום, כאילו הבין לראשונה מה עשה.
כאשר האוטובוס עצר בתחנה הבאה, הוא קם במהירות, נמנע מכל קשר עין וירד בשקט, כאילו פחד לא רק מהמשטרה אלא גם ממבטו של האיש המבוגר.
האישה נשארה לעמוד ליד המוט, עדיין רועדת, ורק לאחר רגע התיישבה על מושב פנוי. היא הביטה באיש המבוגר בהכרת תודה. בעיניה עדיין נצצו דמעות, אך כעת היה בהן גם רגש של הקלה.
