יהודה לוי רגיל להיחשף מול הקהל דרך הדמויות שהוא מגלם, אבל הפעם הוא בחר לדבר על סיפור אישי שמלווה אותו עוד מילדותו. השחקן בן ה-47 פרסם היום, חמישי, פוסט באינסטגרם שבו סיפר על החרם שחווה כילד בדרום אפריקה ועל ההשפעה שנותרה איתו גם עשרות שנים לאחר מכן.
מי שגרמה לו להביט מחדש באותם זיכרונות הייתה בתו הבכורה נאיה, שנולדה לפני כחצי שנה לו ולדנה פרידר בת ה-39. לוי הסביר כי מאז שהפך לאבא, המחשבה על היום שבו בתו תצא אל העולם ותצטרך להתמודד עם אנשים אחרים מעוררת בו פחד מסוג חדש.
הדברים פורסמו כחלק מהמהלך הלאומי "זה קו אדום", שיזם בית הנשיא למאבק בחרם ובבריונות. לוי הודה כי אפילו הוא לא ציפה לכתוב בפומבי שהוא עדיין נושא איתו את החרם שחווה בילדותו.
לדבריו, כשהוא מביט בחיוך של נאיה הוא חושב על האפשרות שמישהו בעתיד יגרום לה להרגיש שהיא פחות יפה, פחות מעניינת, פחות ראויה או שאינה שייכת. עבורו זו אינה רק חרדה הורית תאורטית, משום שהוא עצמו מכיר מקרוב את התחושה של ילד שמרגיש שהוא נשאר בחוץ.
לוי סיפר כי חלק מילדותו עבר בדרום אפריקה, שם הרגיש לעיתים כמו ילד זר שמנסה להבין כיצד להשתלב. הוא לא היה במרכז הכיתה, ובמשך תקופה ארוכה מצא את עצמו מתבונן מהצד ומנסה ללמוד את הסביבה.
בכיתה ו' נדמה היה שמשהו סוף-סוף משתנה. לוי מצא חבורה והרגיש שהצליח להשיג לעצמו מקום. אלא שבמסיבת יום הולדת הגיע רגע שנחרט בו: ילדים מהכיתה נעמדו מולו והודיעו לו שאינם רוצים להיות חברים שלו יותר.
גם היום הוא זוכר את הילדים ואת המקום, אך לדבריו הזיכרון החזק ביותר הוא דווקא התחושה הפיזית שחווה באותו רגע, כאילו משהו בתוכו התנתק. האירוע לא הסתיים שם. החרם נמשך, ילדים צחקו עליו והתרחקו ממנו, בעוד הוא ניסה כלפי חוץ להעמיד פנים שהדבר אינו משפיע עליו.
מאחורי אותו "פאסון", כפי שתיאר זאת, המציאות הייתה אחרת לחלוטין. הדברים כאבו לו, והוא פשוט הכניס אותם פנימה.
Посмотреть эту публикацию в Instagram
דווקא הבדידות הזאת הובילה אותו בהמשך לכיוון שישנה את חייו. בתקופה שבה לא היו סביבו חברים, הוא החל לצפות בכמויות גדולות של סרטים ונשאב לדמויות ולעולמות אחרים. עם הזמן, לדבריו, הוא למד להפוך ל"זיקית" — לקרוא חדר, להבין אנשים, לזהות מה מצפים ממנו ולהתאים את עצמו למצב.
שנים מאוחר יותר אותה יכולת קיבלה משמעות מקצועית. הילד שניסה להבין כיצד להשתלב הפך לשחקן, ולוי עצמו חיבר בפוסט בין מנגנוני ההסתגלות שפיתח בילדות לבין המקצוע שבו בנה את הקריירה שלו.
אבל הסיפור שלו בדרום אפריקה כלל עוד פרידה כואבת. לאחר שהצליח לבנות מחדש קשרים חברתיים, משפחתו נקלעה למשבר כלכלי קשה ונאלצה לעזוב את המדינה במהירות.
לדבריו, אפילו לא הותר לו לספר לחבריו שהוא עומד לעזוב. במקום להיפרד מהם פנים אל פנים, הוא נכנס לבתיהם של שני חבריו הטובים ביותר, השאיר לכל אחד מהם מכתב פרידה בחדר ועזב את דרום אפריקה מבלי לומר להם שלום.
בפוסט לוי לא הסתפק בתיאור מה שעשו לו אחרים. הוא הפנה את המבט גם כלפי עצמו והודה כי לאורך השנים היו מקרים שבהם גם הוא פגע באנשים. הוא סיפר שלפעמים צחק על מי שלא הגיע לו לספוג את היחס הזה, והודה שהיו אנשים טובים שרצו להתקרב אליו אך הוא התרחק מהם ולעיתים אפילו נעלם ללא הסבר.
כיום הוא מסתכל אחרת על ההתנהגות הזו. לוי כתב שהוא מבין שייתכן שמדובר באותו מנגנון הגנה ישן שנוצר בעקבות חוויות הילדות: דווקא ברגע שבו אדם הופך לקרוב ומשמעותי, מתעורר הפחד מכך שאותו אדם מחזיק גם ביכולת לפגוע.
מתוך ההבנה הזאת הוא בחר לפנות ישירות לאנשים שהיו בעבר קרובים אליו ולא הבינו מדוע התרחק. לוי ביקש מהם סליחה והסביר שלא בכל פעם שבה נעלם היה זה משום שלא רצה אותם בחייו. לדבריו, לפעמים קרה בדיוק ההפך — הם היו חשובים לו יותר מכפי שידע להתמודד איתו.
את הדברים חתם בפנייה לילדים שמשתתפים כיום בחרמות או בבריונות. הוא הזכיר להם שהכוח החברתי שיש להם בכיתה הוא זמני: בית הספר יסתיים, החבורות ישתנו והחיים ימשיכו, אבל הפצע שהם משאירים בילד אחר עלול להישאר איתו הרבה אחרי כן.
המסר שלו היה פשוט: אין משמעות לשאלה אם אותו ילד יהפוך בעתיד למפורסם, עשיר או מצליח. הוא קודם כול בן אדם, ולפעמים פעולה קטנה של קבלה יכולה לשנות עבורו את כל החוויה. מבחינת לוי, אפילו הזמנה פשוטה לשבת יחד יכולה להיות ההבדל בין עוד פצע לבין זיכרון אחר לגמרי.
הפוסט חושף צד אישי במיוחד של לוי: לא רק הילד שנפגע, אלא גם המבוגר שמכיר בכך שהכאב שלו השפיע לעיתים על הדרך שבה התייחס לאחרים. עכשיו, כאבא לנאיה, אותו זיכרון מקבל עבורו משמעות חדשה לגמרי.
ספרו לנו בתגובות איך קיבלתם את הדברים שלו. האם פצע מחרם בילדות באמת יכול להמשיך לנהל מערכות יחסים גם בגיל 47, או שבשלב מסוים אדם חייב להשאיר את העבר מאחור?
