האוטובוס היה מלא עד אפס מקום. האנשים עמדו צמודים אחד לשני, אוחזים במוטות ומביטים בשקט מבעד לחלונות. בחוץ עברו רחובות אפורים, עצים בודדים ואספלט רטוב שנותר לאחר הגשם בבוקר. בתוך האוטובוס היה ריח של מעילים רטובים, דלק ופרפיום זר באוויר.
בתחנה אחת נפתחו הדלתות בכבדות, ואישה מבוגרת עלתה לאט לאוטובוס. היא הייתה בת שבעים בערך. היא לבשה מעיל בהיר, כובע בראט מסודר ומשקפיים עם מסגרת דקה. בידיה החזיקה תיק קטן. היה אפשר לראות שהיא מתקשה בעמידה: היא זזה בזהירות בין הנוסעים ואחזה במוט המתכת.
האוטובוס יצא לדרך שוב, והאישה כמעט נפלה. רק בקושי הצליחה לשמור על יציבותה.
בין הנוסעים היו הרבה גברים צעירים. חלקם ישבו והביטו בטלפונים הניידים שלהם, אחרים עשו כאילו הם ישנים, אחרים פשוט הביטו החוצה מהחלון. אף אחד לא נעמד.
האישה סקרה את הסביבה. מבטה חלף על פני שורות המושבים ונעצר בסופו של דבר על ילדה קטנה, כבת חמש, שישבה בקצה מושב לצד אמא שלה. הילדה לבשה מעיל צהוב בוהק וצפתה בסקרנות ברחוב.
האישה התכופפה מעט לעברה ואמרה בקול רגוע:
— ילדה, תני בבקשה למאמא שלך את המושב.
הילדה סובבה את ראשה והביטה בה בתדהמה.
— למה? — שאלה בח innocently.
האישה חייכה קלות, אך היה אפשר לראות עד כמה קשה לה היה לעמוד.
— כי הרגליים שלי כואבות.
הילדה חשבה לרגע ואז שאלה שוב:
— כשאת היית צעירה, גם נתת לכל אחד את המושב שלך?
— כן, כמובן, — ענתה האישה בביטחון.
— באמת לכל אחד? לגברים, ילדים ונשים?
— כמובן. זה מה שנכון לעשות.
כמה נוסעים התחילו להאזין לשיחה בתשומת לב.
הילדה הסתכלה על האישה עוד כמה שניות, כאילו חושבת על משהו. ואז אמרה במבט רציני משפט שהקפיא את כל האוטובוס לרגע 😯☹️:
— בגלל זה הרגליים שלך כואבות עכשיו. לא היית צריכה לתת את המושב שלך לכולם.
בהתחלה הייתה דממה באוטובוס. האנשים הביטו זה בזה, כאילו לא הבינו מיד מה הם שמעו. ואז מישהו צחק בקול רם, אחר התחיל לצחוק, ובמהרה התפשט הצחוק בכל האוטובוס.
אפילו האישה המבוגרת נאלצה בסופו של דבר לצחוק. אמא של הילדה הסמיקה ופנתה במהרה לבתה.
— סופי, ככה לא מדברים עם מבוגרים.
הילדה הרימה את עיניה והביטה בה בכנות.
— אבל אמא, האם לא צדקתי?
האמא נאנחה, חייכה ופרשה את ידיה בעדינות לכיוון בתה.
— לא, יקירה. אבל כזה דבר לא אומרים. בואי אלי על הברך.
היא הניחה את סופי על ברכיה ופינתה מקום.
— תני לסבתא לשבת.
האישה המבוגרת הנהנה בהכרת תודה והתיישבה בזהירות על המושב. האוטובוס המשיך בנסיעתו, הנוסעים שקטו בהדרגה, אך על הרבה פנים נשאר חיוך במשך זמן מה.
והילדה הקטנה, שכעת ישבה על ברכיה של אמא, הסתכלה בשקט מחוץ לחלון, וכנראה עדיין הייתה משוכנעת שהיא פשוט אמרה את הדבר ההגיוני ביותר בעולם.
