נטליה הרימה באיטיות את המעטפה.
ידיה רעדו.
אביה צעד לעברה.
"אל תפתחי אותה."
לראשונה בחייה קולו נשמע מלא פחד.
האורחים הביטו בו בתדהמה.
מריאנה נגעה במצחה.
"אבא… למה צעקת?"
ריקרדו פנה אל הרופא שהיה בין האורחים.
"בבקשה, תבדוק את הכוס שלה."
הרופא לקח את הכוס מידיה של מריאנה והריח את תוכנה.
לאחר כמה רגעים הביט בריקרדו.
"זה לא רעל."
כולם עצרו את נשימתם.
"זה חומר הרגעה חזק."
נטליה לא האמינה למה ששמעה.
"למה שתשים לי חומרי הרגעה במשקה?"
ריקרדו השפיל את מבטו.
נטליה פתחה את המעטפה.
בפנים היו מכתב ותוצאות של בדיקה גנטית.
המשפט הראשון היכה בה כמו ברק.
"נטליה, אני איני אביך הביולוגי."
דממה מוחלטת השתררה בגינה.
ריקרדו נשם עמוק בפעם הראשונה.
"אמא שלך סיפרה לי את האמת רק לפני שנפטרה."
נטליה החווירה.
"ובכל זאת גידלת אותי."
"כן."
הוא השתתק לרגע.
"אבל בחודשים האחרונים מישהו עקב אחרייך."
הוא שלף מסמכים נוספים.
אלה היו מכתבי איום.
גבר אלמוני טען שהוא אביה הביולוגי של נטליה.
הוא דרש כסף.
ואיים לחטוף אותה במהלך חגיגת הסיום.
לכן ריקרדו ביקש בסתר מרופא המשפחה חומר הרגעה.
זו הייתה תוכנית שנולדה מתוך ייאוש.
הוא רצה שאחרי ההרמת כוסית נטליה תירדם, ואנשי האבטחה ייקחו אותה הביתה לפני שהסוחט יוכל להגיע.
הוא לא סיפר לה דבר.
הוא פחד שהיא תיבהל או תנסה לברוח.
"הייתי צריך לסמוך עלייך," לחש.
"במקום זה קיבלתי החלטות במקומך."
נטליה הרגישה הקלה וכאב באותו הזמן.
זו לא הייתה כוונה לפגוע בה.
אבל זו הייתה עוד הסתרה.
ובדיוק אז נשמעו צעקות משער הכניסה.
אנשי האבטחה עצרו אדם זר שניסה להיכנס אל החגיגה.
בכיסו נמצאו תמונות ישנות של אמה של נטליה.
וגם העתקים של המכתבים.
המשטרה לקחה אותו מהמקום.
בהמשך התברר בחקירה שמדובר בסחטן שניסה לנצל את הסוד המשפחתי כדי להרוויח כסף.
כשהאורחים החלו לעזוב, נותרו נטליה וריקרדו לבדם.
"אתה אולי לא אבא שלי מבחינה ביולוגית," אמרה בשקט.
"אבל כל החיים היית אבא שלי."
עיניו של ריקרדו התמלאו דמעות.
"תסלחי לי?"
נטליה חיבקה אותו.
"לפעמים האמת כואבת."
ואז הוסיפה:
"אבל מה שכואב אפילו יותר הוא כשמסתירים אותה ממי שמנסים להגן עליו."
מאותו לילה כבר לא נשארו ביניהם מעטפות סגורות.
וגם לא סודות שלא נאמרו.
