— ועכשיו נדבר על הנישואים השניים ועל הכסף שנגנב.
קולה של נישה נשמע רגוע.
רגוע מדי עבור אישה שרק לפני שלושה ימים הושפלה בפומבי על ידי משפחת בעלה, כשנחשפה תמונת החתונה החדשה שלו.
ארמאן עמד ליד שער הבית עם מפתח בידו והביט בה כאילו לא אשתו ניצבת מולו — אלא גזר דין.
מאחוריו אחזה מירה ההרה בידית המזוודה שלה.
אמו, דוויקה, כבר לא צעקה.
היא הסתכלה על ניידת המשטרה, על המאבטח, על תיק המסמכים שבידי עורך הדין — ולראשונה מזה שנים לא מצאה מה לומר.
— נישה, — ניסה ארמאן לחייך. — הבנת הכול לא נכון.
היא העבירה מבט על הצעיף הטקסי שעל כתפיו, על שרידי החינה שעל ידיה של מירה ועל שרשרת הזהב שפעם קנתה לו בעצמה ליום הנישואים שלהם.
— ברור, — אמרה ביובש. — בעל פשוט התחתן בטעות בפעם השנייה בזמן שאשתו הייתה בעבודה.
מירה הסתובבה אליו בחדות.
— אמרת שהגירושים כבר הושלמו.
פניו של ארמאן החווירו עוד יותר.
דוויקה פסעה קדימה.
— אל תעשי הצגות ברחוב. ממילא תישארי לבד. מירה נושאת את הילד של הבן שלי. ואת…
נישה הרימה יד.
לא בצעקה.
לא באיום.
אבל זה הספיק כדי להשתיק את דוויקה.
— את זוכרת מה אמרת לי בטלפון? — שאלה. — שאני לא אישה אמיתית. שאני צריכה לעזוב בשקט כי לא הצלחתי להביא ילדים לעולם.
דוויקה הסיטה את מבטה.
— אמרתי את האמת.
נישה הנהנה לאט.
— לא. אמרת את מה שנוח לאנשים שחיים על חשבון אחרים.
ארמאן הידק את לסתו.
— מספיק. תפתחי את השער. נדבר בפנים.
— בפנים? — היא הסתכלה לעבר האחוזה. — כבר אין לך שום קשר למקום הזה.
הוא גיחך.
— זה הבית שלי.
המאבטח פתח את התיק שבידו.
— הבית נמכר על ידי הבעלים החוקיים. מסמכי ההעברה נרשמו אתמול.
— למי? — שאל ארמאן בחדות.
נישה ענתה בעצמה.
— לקרן סיוע לנשים שמשפחותיהן מנסות למחוק אותן מהחיים שלהן.
לרגע נדמה היה שגם הגשם נחלש.
מירה לחשה:
— מה?
נישה הסתכלה עליה.
לא הייתה שנאה במבטה.
רק עייפות עמוקה.
— בעוד חודש זה כבר לא יהיה בית לגברים שבוגדים כשהאימהות שלהם מוחאות כפיים. זה יהיה מקלט.
ארמאן התקרב.
השוטר מיד התקדם לעברו.
— בזהירות, אדוני.
ארמאן נעצר.
— השתגעת. לא יכולת למכור את הבית בלי אישורי.
— דווקא יכולתי, — השיבה. — כי לא השקעת בו אפילו רופי אחד.
— אני בעלך!
— כרגע כן. מבחינה חוקית. וזו בדיוק הבעיה הבאה שלך.
מירה נסוגה ממנו באיטיות.
— ארמאן… למה היא מתכוונת?
הוא אפילו לא הסתכל עליה.
וזו כבר הייתה תשובה.
נישה שלפה תיקייה דקה.
— בהודו, נישואים שניים בזמן שהנישואים הראשונים עדיין בתוקף אינם טעות רומנטית. זו עבירה פלילית.
דוויקה התפרצה:
— אל תעזי לאיים על הבן שלי!
נישה הסתובבה לעברה.
— אני כבר לא מאיימת על אף אחד מכם. פשוט הפסקתי לממן את השקרים שלכם.
המילים הללו פגעו חזק יותר מכל סטירה.
כי הן היו אמת.
וארמאן ידע זאת היטב.
במשך חמש שנות נישואיהם הוא אהב להציג את עצמו כ"אסטרטג", "משקיע" ו"איש חזון". בפועל, כל אחד מהמיזמים שלו קרס בזה אחר זה, חובותיו נעלמו רק אחרי שנישה העבירה כסף, והמסעדות היוקרתיות, המכוניות והחופשות מומנו באמצעות כרטיסים שהיו רשומים על שמה.
לעיתים קרובות נהג לומר לחבריו:
— יש לנו הון משפחתי.
אבל ה"הון המשפחתי" ישב עד שעות הלילה במשרד, חתם על חוזים, הציל עסקאות וחזר הביתה לשולחן ריק.
בערב שבו ראתה נישה את תמונת החתונה, היא לא צעקה.
היא לא שברה את הטלפון.
היא לא התקשרה לארמאן עשרים פעם.
היא פשוט ישבה במשרדה מול חלונות פנורמיים, בזמן שהעיר הפכה לים של אורות, ובהתה בכיתוב שהעלתה אמו:
"סוף־סוף הבן שלי מאושר."
סוף־סוף.
המילה הזאת ננעצה בה כמו סכין.
כלומר הם חיכו.
תכננו.
דיברו על זה.
בחרו בגדים.
הזמינו אורחים.
חייכו למצלמה.
בזמן שהיא שלחה לארמאן הודעה:
"שמור על עצמך."
והוא קרא אותה.
אבל לא ענה.
באותו לילה היא לא חזרה לאחוזה.
היא שכרה חדר במלון, הסירה את טבעת הנישואין, הניחה אותה על השולחן והתקשרה לעורך הדין שלה.
— אני רוצה למכור את הבית.
— גברת מהרה, עסקאות כאלה בדרך כלל לוקחות זמן.
— כבר יש לי קונה.
— מי?
— אני.
עורך הדין השתתק.
נישה הקימה לפני שנים קרן צדקה, שעליה כמעט איש ממשפחתו של ארמאן לא ידע. היא סייעה במימון ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית ומקומות מגורים זמניים לנשים שנאלצו לעזוב בתים שבהם הושפלו, נסחטו או נוצלו.
האירוניה הייתה אכזרית.
בזמן שעזרה לנשים אחרות להשתחרר, היא עצמה חיה לצד גבר שראה בה ארנק עם תואר "אישה".
הבית נמכר כחוק לקרן.
הכסף הועבר לחשבונה הפרטי ולפעילות הקרן.
הכרטיסים המשותפים נחסמו.
החשבונות שכללו את כספיה הוקפאו מכל גישה של ארמאן.
המכוניות הוחזרו לחברת הליסינג.
המנויים למועדונים בוטלו.
הפנטהאוז שבו נהג לקיים "פגישות עבודה" שולם דרך הכרטיס העסקי שלה — והחוזה הופסק מיד.
ביום השלישי חזר ארמאן בתחושת ניצחון.
וגילה שהוא אדם ללא מפתח.
— נישה, — אמר הפעם בשקט יותר. — בואי לא נהרוס זה את זו. עשיתי טעות.
מירה הביטה בו בהלם.
— טעות?
הוא סוף־סוף הסתכל עליה.
— לא עכשיו.
— לא. עכשיו, — אמרה מירה. — סיפרת לי שהיא קרה, מרוחקת ואדישה. אמרת שכבר מזמן אינכם באמת בעל ואישה. אמרת שהבית שייך לך.
נישה חייכה חיוך מריר.
— הוא סיפר את זה לכולן.
מירה הניחה יד על בטנה.
הבעת פניה השתנתה.
לא חוצפה.
לא זלזול.
פחד.
— באמת לא התגרשת? — שאלה.
ארמאן שתק.
דוויקה התערבה:
— מירה, אל תקשיבי לה. האישה הזאת מקנאה בך.
נישה התקרבה למירה.
— אני לא מקנאה באישה שהוא כבר התחיל לשקר גם לה.
מירה בלעה את רוקה.
— ידעת עליי?
— לא. גיליתי דרך תמונת החתונה שאמו פרסמה.
מירה עצמה את עיניה.
ובאותו רגע הבינה נישה שהצעירה הזאת אינה האויבת הגדולה שלה.
היא הייתה עוד כלי במשחק.
לא חפה לגמרי מאחריות.
אבל מרומה הרבה יותר מכפי שנדמה היה.
— עבדתי בחברה שלך, — לחשה מירה. — הוא אמר שאת יודעת הכול. שהנישואים קיימים רק על הנייר. שאמו מתנגדת לגירושים בגלל המוניטין.
נישה נעצה מבט בארמאן.
— כמה נוח. לכל אישה סיפור אחר.
ארמאן התפרץ:
— תפסיקי לשחק את הקדושה! תמיד היית מעל כולם! עבודה, כסף, חוזים! אף פעם לא היית באמת אישה!
נישה הרגישה את הכאב הישן עולה שוב.
אבל הפעם הוא כבר לא שלט בה.
— הייתי אישה כשסגרתי את החוב שלך לבנק.
הוא הסב את מבטו.
— הייתי אישה כשאמא שלך אושפזה בבית חולים פרטי ואני שילמתי על הניתוח שלה.
דוויקה לחצה את שפתיה.
— הייתי אישה כששכבת שלושה חודשים על הספה אחרי שהסטארט־אפ שלך קרס, ואני סיפרתי לכולם שאתה עובד על מיזם חדש.
ארמאן הסתכל הצידה.
— הייתי אישה כשבחרתי לשתוק כדי שתרגיש גבר.
הוא הסתובב אליה בבת אחת.
— אל תעזי!
— ואתה אל תעז לקרוא לבגידה שלך משהו שאני אמורה לממן.
