כרמן ישבה על המיטה, קפואה במקומה.
הבנים שלה דיברו על אביהם כאילו היה רק מכשול.
לא כאדם.
לא כאיש שגידל אותם כל חייהם.
"הרופא יגיע בשמונה," אמר הבן הבכור.
"הוא יחתים את ייפוי הכוח, ואחר הצהריים תתבצע השריפה."
האח הצעיר צחק בעצבנות.
"רק שלא יתעורר פתאום."
"זה כבר לא יהיה עניין שלנו."
כרמן הידקה את ידיה.
הדמעות לא באו.
רק פחד עמוק מילא אותה.
היא המתינה עד שהבית השתתק.
ואז יצאה חרש מחדרה.
המדרגות חרקו תחת כל צעד.
הארון ניצב במרכז הסלון.
לצדו נרות שכמעט כבו.
היא כרעה על ברכיה.
"רוגליו…"
עפעפיו של בעלה רעדו קלות.
הוא היה חי.
חלש מאוד.
אבל חי.
הוא ניסה לומר משהו.
אך שום קול לא יצא מפיו.
כרמן הבחינה בצינורית דקה שהוסתרה מתחת לצווארון חולצתו.
היא הובילה אל מתחת לכרית.
שם מצאה מכל חמצן קטן ונייד.
מישהו דאג שישאר בחיים.
אבל לא מספיק זמן.
באותו רגע שמעה צעדים מתקרבים.
היא סגרה במהירות את מכסה הארון והסתתרה מאחורי הווילון.
הרופא נכנס לחדר.
והוא לא היה לבדו.
שני הבנים נכנסו יחד איתו.
"כמה זמן עוד נשאר לו?" שאל אחד מהם.
הרופא בדק את הדופק של רוגליו.
"חומרי ההרגעה עדיין משפיעים. אם הכול יתנהל לפי התוכנית, אף אחד לא יחשוד בכלום."
כרמן נאלצה להילחם בעצמה כדי לא לצעוק.
כשהשלושה יצאו מהחדר, היא שלפה מיד את הטלפון.
היא לא התקשרה לבניה.
וגם לא לקרובי המשפחה.
היא חייגה אל עמיתו לשעבר של בעלה, ששירת במשך שנים כחוקר במשטרה.
כעבור עשרים דקות הגיעה מכונית לא מסומנת.
השוטרים נכנסו דרך הכניסה האחורית.
באותו זמן הרופא כבר התכונן לחתום על תעודת הפטירה.
במקום זאת שמע קול תקיף:
"תניח את העט ותתרחק מהארון."
כולם קפאו.
כשהחובשים פתחו את הארון וחיברו את רוגליו לחמצן, נשימתו השתפרה בתוך רגעים ספורים.
לאט־לאט הוא פקח את עיניו.
והפעם באמת.
הוא הביט ישירות בכרמן.
ולחש מילה אחת בלבד.
"סליחה…"
בהמשך סיפר שלפני מותו המדומה שמע את בניו משוחחים על הירושה.
הוא היה בטוח שמדובר בעוד ויכוח משפחתי.
הוא לא העלה בדעתו שהם מתכננים להשתמש ברופא, בתרופות הרגעה חזקות ובתעודת פטירה מזויפת כדי להשתלט על רכושו לפני שיספיק לשנות את צוואתו.
החקירה נמשכה חודשים ארוכים.
לבסוף התברר שמדובר בתוכנית הונאה שנבנתה בקפידה.
הרופא איבד את רישיונו והועמד לדין.
שני הבנים הואשמו במעורבות בעבירה חמורה.
מאוחר יותר אמרה כרמן לעיתונאים משפט אחד בלבד:
"הכאב הגדול ביותר הוא לא לאבד אדם אהוב. הכאב הגדול ביותר הוא לגלות שמי שניסה לקבור אותו היו דווקא האנשים שעליהם הגן כל חייו."
רוגליו התאושש בסופו של דבר.
וכששב הביתה לאחר טיפול ממושך, הוא חיבק את אשתו בחוזקה כאילו נולד מחדש.
כי הפעם, באמת ניתנה לו הזדמנות שנייה לחיות.
