האחוזה של אלכסיי ניקולסקי עמדה בשולי העיר, מוקפת בשערי ברזל מחושל, גן מטופח ומערכות אבטחה שעלותן גבוהה מדירות רבות במרכז. אך כל זה לא העניק לו שלווה.
הוא ידע דבר אחד: הסכנה הגדולה ביותר אינה מגיעה מבחוץ – אלא מבפנים.
האימפריה העסקית של אלכסיי הייתה עצומה. הוא היה בעלים של חברת טכנולוגיה שערכה בשוק כבר מזמן עבר את רף מאתיים מיליון הדולר. אנשים כינו אותו אדם שהשיג הכול. אך מאחורי ההצלחה הסתתרו שנים של בגידות – שותפים שגנבו רעיונות, חברים שהפכו לאויבים, ו… מטפלות שבעבר הותירו בביתו לא רק בלגן, אלא גם עקבות של שקרים.
מאז, אלכסיי לא בטח באיש.
כאשר הופיעה מטפלת חדשה – צעירה בשם אירינה – הוא ראה בכך צורך בלבד, לא אמון.
בנו בן הארבע, ארטיום, נזקק לטיפול. הילד היה חולה לעיתים קרובות, ולאחר מות אמו אלכסיי כמעט שלא היה בבית – פגישות, נסיעות, משאים ומתנים.
אירינה הותירה רושם טוב: צנועה, מנומסת, עם קול עדין ומבט רגוע.
אך דווקא מבטים כאלה הפחידו את אלכסיי יותר מכל.
באותו יום הוא הזמין מומחה לאבטחה.
המצלמות חייבות להיות בלתי נראות, אמר.
אבל אני רוצה לראות הכול. בכל חדר. אפילו במקום שבו היא ישנה.
גם בחדר הילד?
בעיקר בחדר הילד.
יום לאחר מכן הופיעו ברחבי הבית – מהמטבח ועד המסדרון – “עיניים” קטנות שעקבו אחרי כל תנועה מסביב לשעון.
בימים הראשונים הכול נראה מושלם. על מסך הטלפון שלו ראה אלכסיי את אירינה שוטפת רצפות, שרה שירי ערש ועוזרת לארטיום לבנות מקוביות. לא היה אפילו רגע חשוד אחד – לא גניבה ולא סימן להטעיה.
הוא אפילו התחיל להירגע.
אולי הפכתי לחשדן מדי, חשב כשהביט בפניה השלוות. אולי עדיין קיימים אנשים ישרים.
שבוע חלף. המצלמות לא הראו דבר יוצא דופן. אלכסיי בדק את ההקלטות פחות ופחות, עד שהפסיק לגמרי. היא הרוויחה את אמוני, קבע.
באותו יום חזר מוקדם מהרגיל.
כמה פגישות בוטלו, והוא רצה להפתיע את בנו.
הדלת נפתחה בשקט, ובסלון הוא ראה את אירינה. היא ישבה על הרצפה ליד ארטיום ועזרה לו לבנות מגדל מקוביות. שלום, ארטיום, חייך אלכסיי. נראה שאתם עסוקים!
הילד רץ אל אביו. המטפלת קמה והורידה את מבטה. בדיוק אכלנו, אלכסיי סרגייביץ’. הכול בסדר.
הוא הנהן, עלה למעלה ונשכב על המיטה, עייף אך מרוצה.
הטלפון הבהב: “מערכת מעקב – אירוע חדש”.
למעשה הוא לא רצה לבדוק, אך הסקרנות גברה. הוא פתח את האפליקציה והחזיר את ההקלטות לבוקר.
על המסך: אור בוקר. אירינה יושבת ליד השולחן וקוראת ספר. הילד לא נראה. השעה – 9:15. בזמן הזה ארטיום אמור לאכול ארוחת בוקר. אך היא אינה מאכילה אותו.
הוא העביר קדימה.
11:40 הילד יושב בכורסה וצופה בסרטים מצוירים. אירינה בחדר אחר. 13:10 הילד נרדם ישירות על הרצפה.
אלכסיי קימט את מצחו.
אך הגרוע עוד הגיע.
בהקלטה אירינה נכנסת לחדר השינה. היא מביטה סביב. ניגשת לשידה.
פותחת מגירה. מוציאה קופסת קטיפה.
בתוכה – שעונים, טבעות, חפתים. היא בוחנת אותם, מחזירה למקום. ואז פותחת שוב את המגירה – ומעבירה את הפריטים למגירה אחרת.
במשך שלושה ימים – אותו דבר. בקפדנות, בשיטתיות, כאילו היא מתכוננת למשהו.
ופתאום, באחד הסרטונים, היא מוציאה חבילה קטנה מהתיק שלה, מכניסה לתוכה את התכשיטים ומחביאה אותה מתחת למיטה שלה.
צמרמורת קרה עברה בגבו של אלכסיי.
הנה זה שוב. אותו הדבר.
הוא הפעיל את הסרטון הבא.
בחדר הילדים נראית אירינה מדברת בשקט עם מישהו שנמצא מחוץ לפריים.
מחר, היא לחשה. מחר הכול יהיה מוכן.
הוא הדליק את הטלוויזיה, חיבר את הטלפון והפעיל את ההקלטה. אירינה החווירה.
מה זה? שאל בשקט.
אני… אני רק… היא גמגמה. חיפשתי חומרי ניקוי. אני…
בחדר השינה? בתוך קופסת תכשיטים?
אלכסיי חייך בקרירות. ולמי אמרת: “מחר הכול יהיה מוכן”?
האישה שתקה. ואז אמרה בשקט:
זה לא מה שאתה חושב.
ומה אני חושב? שניסית לגנוב ממני?
לא, היא לחשה. רציתי להזהיר אותך.
להזהיר? מפני מה?
מפני עצמך.
אלכסיי קימט את מצחו.
מה זאת אומרת?
אתה נמצא תחת מעקב, אמרה והביטה בו ישר בעיניים. אתה לא היחיד שמביט. המצלמות שהתקנת… לא כולן שלך.
הוא הזדקף בפתאומיות.
מה?
יש מצלמות נוספות בבית הזה. מצאתי אותן בזמן הניקיון. בחדר האמבטיה, בחדר הילדים, בחדר השינה שלך. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הפרנויה שלך. אבל אז שמתי לב – האותות לא מגיעים רק לטלפון שלך. מישהו נוסף מחובר.
אלכסיי הרגיש שפיו מתייבש. תוכיחי את זה.
אירינה ניגשה לקיר והסירה כיסוי דקורטיבי. מאחוריו – מצלמה קטנה עם אור אדום.
זו לא שלך, אמרה. היא מחוברת לרשת Wi-Fi אחרת.
הוא תפס במהירות את הטלפון ובדק את החיבורים.
אכן – מכשיר לא מוכר, פעיל כבר כמה ימים.
מי התקין את זה? שאל.
אני לא יודעת. אבל מישהו עוקב אחריך בדיוק כמו שאתה עקבת אחרי.
למחרת אלכסיי הזמין צוות אבטחה.
הם מצאו עוד שלושה מכשירים – קטנים ומקצועיים.
אף אחד מהטכנאים שעבד איתם בעבר לא זיהה את ההתקנה הזו.
מישהו ידע עליו הכול – על הילד, על הבית, על חייו.
שבוע לאחר מכן אירינה התפטרה. אני מצטערת, אמרה בפרידה. רק רציתי שתדע. תודה, ענה אלכסיי. ו… סליחה שלא האמנתי לך מיד.
היא חייכה קלות.
זה בסדר. עכשיו אתה מבין: לפעמים מי שעוקב – הופך בעצמו למטרה.
מאוחר בלילה ישב אלכסיי בחדר השינה שלו. הטלפון היה מונח לידו. כל המצלמות הוסרו, האות נחסם.
לראשונה הוא הרגיש חופשי.
אבל לפתע המסך הבהב.
“מכשיר חדש התחבר לרשת”.
הוא הרים את מבטו.
על הקיר שמולו, במראה, החלה להידלק לאט נקודה אדומה קטנה.
ובתוך הדממה נשמע קליק של מצלמה.
