כל אנשי הכפר היו בטוחים שלאחר מות בעלה, נדיה האיכרה איבדה מעט את שפיותה.
האנשים ריחמו עליה. כמעט חמישים שנה היא חיה עם בעלה תחת קורת גג אחת. הם תמיד היו יחד. יצאו יחד לקניות, ישבו יחד על הספסל מול הבית ואפילו עבדו זה לצד זה בגינה.
ואז הוא מת.
בנה נפטר כבר לפני שנים רבות. הנכדים חיו בעיר והגיעו לבקר פחות ופחות. כך, לראשונה מזה זמן רב, נדיה נשארה לבדה לגמרי.
יום אחד הבחינו השכנים במראה מוזר.
נדיה יצאה לחצר עם את חפירה והחלה לחפור בדיוק באמצע השטח.
בהתחלה אף אחד לא ייחס לכך חשיבות.
“בטח היא רוצה לשתול תפוחי אדמה,” אמרו השכנים.
אבל מיום ליום הבור הלך וגדל.
בהתחלה הוא היה קטן. אחר כך נעשה עמוק יותר. לבסוף היה עמוק מספיק כדי שאפשר יהיה לעמוד בתוכו.
נדיה כבר הייתה כמעט בת שמונים. עם השנים נחלשה, ולכן עבדה על הבור העצום במשך ימים רבים ברצף.
לפעמים השכנים התעוררו בלילה מקול מוזר. זו הייתה האת שפגעה שוב ושוב באדמה הלחה.
יום אחד שכן כבר לא הצליח לשתוק ושאל מעבר לגדר:
“נדיה, למה את חופרת בור כל כך גדול?”
היא ניגבה את מצחה ביד וענתה בשקט:
“בעלי אמר לי לפני שמת שאני צריכה לחפור בדיוק באמצע החצר. אז אני חופרת.”
השכן קימט את מצחו.
“אבל למה?”
נדיה משכה בכתפיה.
“אם אלוהים ירצה, אני אדע.”
אחרי השיחה הזו האנשים היו בטוחים לגמרי שהאישה הזקנה איבדה את דעתה. חלקם אפילו הזעיקו את המשטרה.
השוטרים הגיעו באותו יום. ובאותו יום בדיוק נדיה סוף סוף מצאה את מה שחיפשה כל כך הרבה זמן.
האת פגעה פתאום במשהו קשה. נשמע צליל עמום של עץ.
האדמה הוסרה במהירות, ומתחתיה התגלה מכסה של תיבה ישנה גדולה, שנראתה כמו ארון קטן.
השוטרים הביטו זה בזה. השכנים התאספו סביב הבור. כשפתחו סוף סוף את המכסה, כולם קפאו מאימה. 🤔😱
בפנים נמצאו שרידי אדם. על החזה היה מונח תליון ישן שנדיה זיהתה מיד. זה היה בנה הצעיר.
הילד שכל הכפר חשב במשך שנים שהוא נעדר. לפני זמן רב האמינו שהוא טבע בנהר. רק האב ידע את האמת.
הוא פחד לספר לאשתו. במקום זאת סיפר לכולם שגירש את הבן מהבית ואסר עליו לחזור.
האישה בכתה שנים בתקווה שבנה ישוב יום אחד. רק זמן קצר לפני מותו הודה האיש באמת.
הוא אמר רק משפט אחד:
“תחפרי באמצע החצר. הבן שלנו שם. לפחות תנו לו קבורה מכובדת.”
ועכשיו, אחרי כל השנים האלה, נדיה סוף סוף מצאה את מה שחיפשה.
