אלחנדרו נשאר לשבת במקומו ללא תנועה.
סביבו המסעדה געשה מהתרגשות.
אבל הוא לא שמע דבר.
הוא ראה רק את סופיה.
האישה שגירש מחייו.
האישה שהאמין שהיא פשוטה מדי עבור החיים החדשים שבנה לעצמו.
וכעת היא צעדה לצדו של מתאו גרזה.
מיליארדר.
אדם ששרים ומנכ"לים של החברות הגדולות במדינה רעדו מפניו.
אלחנדרו הבחין במשהו מוזר.
סופיה חייכה.
לא אותו חיוך מאולץ שהכיר בשנים האחרונות לנישואיהם.
זה היה חיוך שקט ושליו של אדם שכבר אינו נושא בתוכו כאב.
וזה בדיוק מה שפגע בו יותר מכל.
מתאו משך עבורה באדיבות את הכיסא.
האורחים עקבו אחר כל תנועה שלהם.
כשהם התיישבו, אלחנדרו כבר לא הצליח להסיט את מבטו.
"מה קרה לך?" שאלה הדוגמנית קמילה.
אבל אלחנדרו לא ענה.
מפני שבאותו רגע מתאו הסתובב.
ומבטיהם נפגשו.
המיליארדר זיהה מיד מי הוא.
הוא קם באיטיות.
והתקדם ישירות אל שולחנם.
קמילה נעשתה חסרת ביטחון.
וגם אלחנדרו.
מתאו נעצר מולם.
"אז אתה אלחנדרו."
זו לא הייתה שאלה.
"כן."
"שמעתי עליך לא מעט."
אלחנדרו ניסה לשמור על קור רוח.
"אני מקווה שרק דברים טובים."
מתאו חייך חיוך קצר.
"למעשה, בדיוק ההפך."
שתיקה.
קמילה לא הבינה.
האורחים האזינו.
"אתה יודע מה הכי מסקרן אותי אצלך?"
אלחנדרו שתק.
"הייתה לך לצידך אישה יוצאת דופן, ולא הצלחת לראות את זה."
פניו התקשו.
ומתאו המשיך.
"אנשים חושבים לעיתים שעושר מעניק להם את היכולת לזהות ערך."
הוא הביט לעבר סופיה.
"אבל לפעמים האנשים העניים ביותר הם דווקא אלה שיש להם הכול."
ואז חזר אל שולחנו.
אלחנדרו נשאר קפוא במקומו.
לראשונה זה שנים לא ידע מה לומר.
כמה ימים לאחר מכן הגיעה מכה נוספת.
החברה שלו החלה לאבד לקוחות מרכזיים.
משקיעים נטשו.
עסקה אחר עסקה התפרקה.
אלחנדרו לא הבין מדוע.
עד שמנהל הכספים שלו הניח בפניו דו"ח.
קרן ההשקעות הגדולה במדינה משכה את תמיכתה.
קרן שהייתה בבעלות קבוצת גרזה.
מתאו.
אלחנדרו ביקש פגישה באופן מיידי.
לאחר שבועות של המתנה, היא אושרה.
כשנכנס למשרד שבקומה העליונה של גורד השחקים, חיכו לו שם מתאו.
ולצדו סופיה.
אלחנדרו הביט בה.
"בבקשה."
קולו נשבר.
"אנחנו יכולים לדבר?"
סופיה הנהנה.
הם יצאו אל המרפסת.
זמן רב עמדו בשתיקה.
לבסוף אלחנדרו דיבר.
"זו הייתה את?"
סופיה הנידה בראשה.
"לא."
"אז למה?"
"רק משום שהבעיות שלך לא התחילו בגללי."
הרוח הניעה את שערה.
"הן התחילו ברגע שהתחלת לחשוב שאנשים הם חפצים."
אלחנדרו השפיל את מבטו.
כי ידע שהיא צודקת.
"תסלחי לי."
סופיה הביטה בו.
לא הייתה בה שנאה.
רק עצב.
"סלחתי לך מזמן."
המילים הללו פגעו בו יותר מכל האשמה.
"אז תחזרי אליי."
סופיה חייכה בעדינות.
והניחה את ידה על בטנה ההריונית.
"לא."
שתיקה.
"כי סליחה לא פירושה לחזור."
אלחנדרו הרגיש שעולמו מתמוטט.
לראשונה הבין מה באמת איבד.
לא בית.
לא כסף.
לא משפחה.
אלא אישה שאהבה אותו עוד כשהיה חסר כל.
כעבור כמה חודשים עמד לבדו בפנטהאוז היוקרתי שלו.
החדרים הגדולים היו שקטים.
ריקים.
קרים.
בדיוק כמו החיים שבחר לעצמו.
ובזמן שסופיה החזיקה בזרועותיה תינוקת שזה עתה נולדה, ולצידה עמד אדם שהעריך וכיבד אותה באמת, אלחנדרו הבין סוף־סוף דבר אחד.
לפעמים אלוהים אינו לוקח מאדם את עושרו מיד.
הוא מאפשר לו קודם להשיג את כל מה שחלם עליו.
ואז מראה לו שללא אהבה אמיתית, לכל זה אין שום ערך.
