אנה כמעט לא עצמה עין כל אותו הלילה.
לפניה היו פרושים כל המסמכים.
חוזה הרכישה.
הסכם ההלוואה.
כל אישורי התשלום של כל אחת מההחזרים ששולמו.
רישיון הרכב.
על כל אחד מהם הופיע שמה.
בשעות הבוקר היא התקשרה לחברת הליסינג.
"אני מבקשת לבטל את כל ייפויי הכוח שניתנו בנוגע לרכב."
הנציגה בדקה את הפרטים.
"את הבעלים היחידה של הרכב. כמובן שנוכל לבצע זאת."
לאחר מכן התקשרה אנה גם לחברת הביטוח.
ואחר כך למוסך שבו נשמר המפתח הרזרבי.
את כל הסידורים היא השלימה עוד לפני שהסתיים הבוקר.
בערב חזרה לוסי הביתה.
היא עצרה את הרכב במקום שבו נהגה להחנות.
אבל המכונית כבר לא הייתה שם.
"אמא! איפה האוטו שלי?"
אנה ישבה בשלווה ליד השולחן.
"הוא לא שלך."
לוסי פרצה בצחוק.
"די עם הבדיחות."
אנה הניחה לפניה את רישיון הרכב.
"תסתכלי מי רשום כבעלים."
החיוך נמחק מפניה של לוסי.
"זה לא יכול להיות…"
"כן."
"אני זאת ששילמה עליו כל הזמן."
"אבל אני שילמתי על הדלק!"
אנה הנהנה.
"ואני שילמתי את ההלוואה, את הביטוח ואת כל התיקונים."
שתיקה כבדה מילאה את החדר.
"למה את עושה לי את זה?"
אנה הביטה בה ארוכות.
"כי אתמול כיסויי המושבים היו חשובים לך יותר מאמא שלך."
לוסי השפילה את מבטה.
"זה לא היה ככה."
"זה בדיוק היה ככה."
אנה קמה ממקומה.
"את יודעת מה כאב לי יותר מכול?"
"לא הגשם."
"אלא העובדה שהתביישת בי."
כעבור כמה ימים מכרה אנה את הרכב.
את הכסף היא לא שמרה לעצמה.
היא תיקנה את גג הבית שלה, שאת שיפוצו דחתה במשך שנים בגלל תשלומי ההלוואה.
היא קנתה לעצמה כורסה נוחה.
ומימנה טיפולי שיקום לברכיים שלה.
בינתיים לוסי נסעה במשך שבועות ארוכים באוטובוס.
מדי בוקר עמדה בגשם באותה תחנה שבה השאירה פעם את אמה לבדה.
ערב אחד היא חזרה אל בית אמה.
בלי תירוצים.
בלי כעס.
היא רק צלצלה בפעמון בשקט.
"אמא…"
אנה פתחה את הדלת.
בידה של לוסי היה מטרייה ישנה.
"היום ירד גשם."
היא השתתקה לרגע.
"והיום, בפעם הראשונה, הבנתי כמה ארוכה הדרך הביתה כשאדם נשאר לעמוד לגמרי לבדו."
אנה חיבקה אותה.
כי לסלוח לא פירושו לשכוח.
פירושו לתת לאדם אחר הזדמנות אמיתית להפוך לטוב יותר.
ולוסי כבר ידעה שאין שום מכונית בעולם ששווה יותר מהאדם שאהב אותה ללא תנאים לאורך כל חייה.
