אנחנו נשואים כמעט שלוש שנים, ובמשך כל הזמן הזה הייתי מותשת עד הקצה. עבדתי מהבוקר עד הערב, טיפלתי בבית, בקניות, בחשבונות – בכל ההוצאות – ובעלי אפילו לא ניסה למצוא עבודה. לפני החתונה הוא עוד עבד מדי פעם בעבודות מזדמנות. אבל ברגע שעברנו לגור יחד, הוא פתאום החליט שזו האחריות שלי לפרנס אותו.
אבל הדבר הגרוע ביותר הייתה אמא שלו. חמותי הייתה משוכנעת שבנה חייב לדאוג לה להכול: מתנות, בגדים, תרופות, נסיעות, גחמות – הכול, לדעתה, היה צריך להיות משולם.
וזה בכלל לא עניין אותה ש“הכסף שלו” הוא בעצם הכסף שלי – המשכורת שלי, הדמעות שלי אחרי עוד לילה בלי שינה.
בעלי נתן לה באופן קבוע את הכסף שהרווחתי, קנה לה מתנות והעביר לה סכומים “לדברים קטנים”. שתקתי, סבלתי הכול, חשבתי שמשפחה זה פשרות ושאסור להרוס קשרים.
אבל לאחרונה הם הגזימו. חמותי התחילה לכתוב לי כמעט כל יום מה היא צריכה: פעם קוסמטיקה, אחר כך חולצה חדשה, ואז עזרה בהחזר הלוואה. בעלי חזר שוב ושוב ש“אמא חייבת לחיות טוב”. ואני? בשבילם הייתי רק ארנק מהלך.
באותו יום היה לי יום החופש היחיד שלי. סוף סוף יכולתי לישון. בדיוק עצמתי עיניים, ובעלי פרץ לחדר השינה. הוא משך מעליי את השמיכה בגסות, התקרב ואמר בטון כאילו אני משרתת שלו:
“תגידי מהר את הקוד של הכרטיס. אמא בחנות, היא רוצה לקנות טלפון חדש.”
שכבתי שם, לא מאמינה למה שקורה. הוא ידע בדיוק שהמשכורת שלי נכנסה רק אתמול ושעוד לא הוצאתי אפילו שקל. הסתובבתי אליו ואמרתי בשקט: “שתקנה מהכסף שלה.”
הוא התפוצץ. הוא צעק שאני קמצנית, שאני לא מכבדת את אמא שלו, ש“לאמא מגיע הכי טוב”. הוא העליב, איים, דרש. ובאותו רגע ידעתי: זה נגמר. אין יותר ויתורים, אין כבוד, אין מה להציל. היה לי תכנון – שקט, פשוט וכואב מאוד עבורם.
נתתי לו את הקוד. אבל אחר כך עשיתי משהו שאני לא מתחרטת עליו לרגע.
הוא יצא מיד, מרוצה, בלי אפילו לומר תודה. עצמתי עיניים וחיכיתי להודעה מהבנק. ברגע שראיתי את החיוב – כמעט כל המשכורת שלי נעלמה לטלפון החדש של אמא שלו – לקחתי את הטלפון והתקשרתי למשטרה.
“הכרטיס שלי נגנב,” אמרתי בשקט. “הכסף נמשך בלי הסכמה שלי. כן, אני יודעת את הכתובת של האדם. אני מוכנה למסור פרטים.”
תוך כמה שעות חמותי נעצרה בביתה. את הטלפון שנקנה בכסף שלי היא החזיקה ביד. היא נלקחה לתחנה וניסתה להסביר בתחנונים ש“הבן שלה הרשה”. אבל הכרטיס רשום על שמי. התשלום – בלי הסכמה שלי. מבחינה חוקית – גניבה לכל דבר. היא צפויה לקנס או להליך פלילי.
ובעלי… הוא חזר הביתה זועם, צועק שהרסתי את החיים של אמא שלו.
ארזתי בשקט את הדברים שלו, שמתי את המזוודה ליד הדלת ואמרתי: “שלוש שנים חיית על הכסף שלי. זה נגמר. תדאג לאמא שלך בעצמך.”
וסגרתי את הדלת ישר מול הפנים שלו.
