גידלתי את בני לבד. מהרגעים הראשונים של חייו הוא היה כל עולמי. חייתי רק בשבילו. לא קניתי לעצמי בגדים, לא הרשיתי לעצמי ימי חופש, אני אפילו לא זוכרת
קרן האור של הפנס חתכה את חשכת המחסן, החליקה מעל שקי הדשן ולבסוף נעצרה בפינה האחורית ביותר. מטאו, בן 42, שמאז מות אביו לפני 6 שנים היה הבעלים
שישה חודשים חלפו מאז שאף אחד לא נגע בשערה של דונה אלנה. לא בגלל שלא ניסו, אלא בגלל שכל פעם שמישהו ניסה להתקרב אליה עם מברשת, היא קפאה
בגיל 18 כל חייה של ולריה נכנסו למזוודה ירוקה עם גלגל שבור. בכיס הימני של המעיל שלה היו רק 42 פסוס. גורלה לא נחתם בגלל אסון בלתי נמנע,
בפינה נשכחת של אֶחידו במיצ’ואקאן, מקום שבו הרוח סוחבת אבק יבש על פני האדמה והשקט כבד יותר מכל בדידות, עמדה בקתת עץ רעועה שכמעט קרסה תחת משקל השנים.
דלת נטרקה בעוצמה אכזרית, והדהדה כמו ירייה יבשה בשקט של השביל המאובק. מטאו, ילד בן 13, קפא במקום מול דלת העץ הכבדה שנסגרה זה עתה לנצח מאחוריהם. לידו
האיש הלך בלי מטרה מוגדרת בתוך היער. הוא רק רצה לנקות את הראש, ללכת קצת, להיות בשקט. עצים גבוהים הקיפו אותו מכל עבר, הרוח כמעט לא הזיזה את
הדוכן היה רועש, אבל בצורה רגועה משלו. חלק אכלו מהר לפני העבודה, אחרים שתו קפה משועמם ובהו בטלפון. ריח בשר מטוגן התערבב בלחם טרי, ומאחורי הדלפק נשמעו קולות
האישה עמדה ליד החלון והביטה לחצר, שבה כבר זמן רב שום דבר לא השתנה. אותם עצים, אותם ספסלים, אותם אנשים שעברו מבלי לשים לב אליה בכלל. באותו רגע
בתוך שק האורז הזה הסתיר הדוד שלי הרבה יותר מאשר רק אוכל – וזה היה אמור לשנות את חיינו לנצח. באותו חורף הייתי בן שתים־עשרה – מספיק גדול