מטאו עמד במקומו, בלי להוציא מילה. בחדר הקטן לא היו אוצרות. לא כסף. לא זהב. רק זיכרונות. בכל אחת מהתמונות הופיעה אותה נערה. מתינוקת קטנה ועד צעירה בוגרת.
איש לא העז לזוז. כל גן החיות היה מרותק למחזה אחד. הגורילה הענקית החזיקה בכף ידה הגדולה תליון עץ קטן. במקום לתקוף, היא הניחה אותו בעדינות בידו של
אמה הייתה תלויה על קצה פלטפורמת השירות וניסתה להסדיר את נשימתה. היא נעצרה כמה קומות מתחת לנקודת הנפילה. עוד כמה סנטימטרים בלבד, והכול היה עלול להסתיים באסון. טכנאי
שקט כבד השתלט על הסלון. איש לא זז ממקומו. גבר בחליפה כהה הניח תיקייה שחורה על השולחן. "שמי ד"ר נובאק. אני מייצג את המעבדה שביצעה את בדיקת ה-DNA."
מריאנה פתחה באיטיות את התיקייה השחורה. בפנים לא היה חוזה רכישה. וגם לא צוואה. היו שם דפי חשבון בנק. חוזי הלוואות. ועשרות העתקים של העברות כספים. כולם הובילו
כרמן ישבה על המיטה, קפואה במקומה. הבנים שלה דיברו על אביהם כאילו היה רק מכשול. לא כאדם. לא כאיש שגידל אותם כל חייהם. "הרופא יגיע בשמונה," אמר הבן
מחיאות הכפיים בקפלה לא פסקו. תחילה מחאו כפיים החיילים. אחריהם הקצינים. ולבסוף כמעט כל האורחים. רק ריצ'רד נשאר לעמוד ליד הדלת. לראשונה זה שנים הוא לא ידע לאן
הכלה הרגישה את ליבה הולם בעוצמה, עד שפחדה שמישהו מחוץ למיטה ישמע אותו. המרחב שמתחת למיטה היה צר ודחוס. כל נשימה דרשה ממנה מאמץ עצום. הטלפון שעל המיטה
באוטובוס השתררה לפתע דממה מהסוג שמגיעה רק ברגעים שבהם כולם מבינים שמשהו משמעותי עומד להיחשף. רק לפני רגע הצעיר עוד חייך בזלזול. כעת הוא הביט בסיכת מתכת ישנה
דוד הביט זמן רב בתמונות מבלי לומר מילה. במבט ראשון הכול נראה חד־משמעי. אנה מוסרת מעטפה עבה לגבר מקועקע. רחוב נטוש. שעת ערב מאוחרת. קלרה חייכה בסיפוק. "ידעתי