בני המשפחה חילקו את הבית בלי למהר, אך עם חישוב קר וברור. מי יקבל את המגרש, מי יירש את הבית, ומי ייהנה מהרווחים בעתיד. כשהגיע התור של הנכדה,
האחות שמעה במשך כמה לילות רצופים קולות מוזרים מחדר מספר 7. אלו היו צעקות. לא חזקות – יותר חנוקות, מודחקות, כאילו מישהו פחד שמישהו ישמע אותו. תמיד בערך
כל אנשי הכפר היו בטוחים שלאחר מות בעלה, נדיה האיכרה איבדה מעט את שפיותה. האנשים ריחמו עליה. כמעט חמישים שנה היא חיה עם בעלה תחת קורת גג אחת.
בחדר האשפוז הקטן שררה דממה. ילד בן חמש שכב על סדין לבן כשלג, עיניו גדולות ועייפות. הרופאים אמרו להוריו שהניתוח הוא הסיכוי האחרון שלו. האחיות הכינו אותו להרדמה
הנכד עמד בקצה המזח וחייך, כאילו עמד לעשות משהו תמים לגמרי. — סבתא, את זוכרת שאמרת שאת לא יודעת לשחות ותמיד רצית ללמוד? היא סידרה בעצבנות את המטפחת
האישה המבוגרת הגיעה לשוק הזה כמעט כל יום במשך שנים. לאחר שבעלה נפטר וילדיה עברו לערים שונות, לא נותרה לה ברירה אחרת להתפרנס. היא מכרה ירקות מהגינה שלה.
לאחר שנפרדה מבעלה הגוסס, אנה יצאה מבית החולים מבלי לשים לב כלל לדמעות שזלגו על לחייה. היא הלכה לאט, כאילו רגליה כבר אינן נשמעות לה, עד שלבסוף נעצרה
הייתי בן שמונים ושש כאשר בפעם הראשונה בחיי החלטתי לבצע ניסוי נואש: לבשתי בגדים קרועים וישנים, מרחתי בכוונה לכלוך על פניי ולא התגלחתי במשך שבוע שלם. כך, בדמותו
האחוזה של אלכסיי ניקולסקי עמדה בשולי העיר, מוקפת בשערי ברזל מחושל, גן מטופח ומערכות אבטחה שעלותן גבוהה מדירות רבות במרכז. אך כל זה לא העניק לו שלווה. הוא
חייה של אנה ויקטורובנה, שבכל הכפר דוברובקי הכירו פשוט כסבתא אניה, לא נעצרו כלל לאחר שיצאה לפנסיה — הם רק שינו קצב, ממסע מהיר ונמהר לתנועה שקטה אך