לרגע השתררה דממה בקו. ואז נשמע קולה של החמות. "תפתחי את השער מיד! כל האורחים כבר מחכים!" "לא." קלרה נשארה רגועה. "קודם הם צריכים לראות משהו." היא פתחה
דניאל לא שחרר את ידה של תרזה. "בואי." אמו עוד ניסתה לשמור על קור רוח. "תחשוב על זה שוב." "בגללה אתה תאבד את הכול." לראשונה מזה זמן רב
איש לא אמר דבר. גברת אלנה עמדה במקומה כשכוס יין בידה. "מה בדיוק אמרת עכשיו?" האיש האלגנטי הזדקף באיטיות. "פניתי אליה בדיוק כפי שהיה ראוי." לאחר מכן הסתובב
הלנה פתחה באיטיות את הקופסה הקטנה. בפנים לא היו תכשיטים. גם לא כסף. היו שם צרור מפתחות. ולצדו דף מקופל. היא הרימה את מבטה אל קלרה במבוכה. "מה
עורך הדין המתין עד שהדלת נסגרה מאחוריהם. רק אז דיבר בשקט. "המפתח הזה פותח תא כספות שאביך שכר זמן קצר לפני שנפטר." אמה הביטה בו בהפתעה. "ומה יש
אנה כמעט לא עצמה עין כל אותו הלילה. לפניה היו פרושים כל המסמכים. חוזה הרכישה. הסכם ההלוואה. כל אישורי התשלום של כל אחת מההחזרים ששולמו. רישיון הרכב. על
ביום החתונה הגיעה קתרינה בדיוק ברגע שבו האורחים יצאו אל גינת האירועים. לצדה ירד מהמכונית ריכרד וארגה. איש לא מחא כפיים. איש לא הוציא מילה. רק פניו של
קלרה ישבה דקות ארוכות בלי לזוז. היא הפעילה שוב את סרטון האבטחה. ואחר כך צפתה בו פעם נוספת. הפעם הבחינה בפרט קטן שלא שמה לב אליו קודם. כשיאנה
חגיגת החתונה נמשכה עמוק אל תוך הלילה. המוזיקה המשיכה להתנגן. האורחים רקדו ונהנו. איש מהם לא ידע שבאותה שעה, כמה קילומטרים משם, ישבה מריה במשרדו של עורך הדין
"איפה היא?" איש מהם לא השיב. שלושת הגברים סרקו כל סלע וכל פינה למרגלות המצוק. כל מה שמצאו היה תיק יד קרוע, נעל בודדת וטלפון נייד. לפתע נדלק