רוברטו קבלקנטה אחז במכתב כאילו היה גלגל הצלה, אבל הדף המקומט לא היה מסוגל לשאת את כובד האימפריה שהתקרבה לעברו. מבעד לחלון משרדו, העיר נצצה באותה יהירות מוכרת:
דלת הזכוכית השמיעה צליל שקט, כמעט בלתי מורגש, כשהיא זזה. זה היה עוד בוקר קר ושגרתי – או לפחות כך חשב אוטביו סאלס שזה עומד להיות. עם כובע
דלת הפלדה נסגרה בצליל עמום וכבד. מיד השתררה דממה בחדר. איש לא דיבר, כאילו כולם הרגישו שהרגע הזה יהיה שונה מכל האחרים. איתן עמד במרכז. הבגד הכתום השתלשל
באותו יום האוטובוס היה כל כך עמוס, שאנשים נאלצו להישען זה על זה כדי לא ליפול בכל סיבוב. בפנים נשמע רחש שקט – חלק התווכחו, חלק בהו בטלפון,
אחרי שחזרנו מטיול הערב שלנו הביתה, וכשכבר עמדתי לפתוח את הדלת, הכלב שלי קפץ עליי לפתע ומנע ממני להיכנס. אבל כשדחפתי אותו הצידה ובסופו של דבר הצלחתי להיכנס
בעיר שבמזרח הייתה חוק לא כתוב: לעולם אל תחצה את דרכו של דון אלחנדרו גארסס. הוא לא היה רק בעל אדמות וחוות. הוא היה ראש המאפיה, האיש שהחליט
עמדתי ליד דלת חדר הילדים ולא הצלחתי כמעט להסדיר את הנשימה. הכול בתוכי התכווץ לקשר הדוק. החדר, שרק אתמול היה המקום הכי חמים ובטוח בבית, נראה עכשיו כאילו
הייתי בדרכי אל ההורים שלי, וחיכיתי ליום הזה כמעט שנה שלמה. לא התראינו הרבה זמן, וכל מה שרציתי היה לשבת בשקט במטוס, לעצום עיניים ולנוח קצת. הטיסה הייתה
בחניון של סופרמרקט, צעיר חטף מאישה מבוגרת את סל הקניות שלה והשליך את כל תכולתו על הקרקע, ואז תקף את הגבר המבוגר שרק ניסה להגן עליה. אבל הצעיר
האחוזה המפוארת דה לוס אלקטרס, פנינה אדריכלית בלב הפועם של מדינת חליסקו, לא ידעה מעולם דממה מעיקה כל כך. האוויר, שבדרך כלל היה ספוג בניחוח המתוק של אגבה