איזבלה ישבה על רצפת הבית הישן. מולה הייתה מונחת מפה. ידיה רעדו. היא לא הייתה בטוחה מדוע. אולי משום שלראשונה מזה חודשים רבים הרגישה משהו מלבד עצב. תקווה.
אלחנדרו נשאר לשבת במקומו ללא תנועה. סביבו המסעדה געשה מהתרגשות. אבל הוא לא שמע דבר. הוא ראה רק את סופיה. האישה שגירש מחייו. האישה שהאמין שהיא פשוטה מדי
איזבלה ישבה בתוך האבק וניסתה להסדיר את נשימתה. הנפילה לא הייתה עמוקה. אבל ההלם היה עצום. מעליה נפער חור ברצפת הבית. מתחתיה הייתה אדמה קרה ולחה. ומולה ניצבה
דממה מוחלטת השתלטה על הקתדרלה. אפילו צלילי העוגב פסקו. כל הראשים הסתובבו בבת אחת. לוסיה עמדה באמצע המעבר הראשי. לצדה עמד ניקו הקטן. ידו אחזה בידה בחוזקה. ובקצה
ריקרדו נשאר לעמוד במרכז רחבת שדה התעופה. הוא לא האמין למראה עיניו. רק שעה קודם לכן ישב במשרד עורכי הדין וצחק על האישה שממנה הצליח להיפרד כשהיא כמעט
דניאל נשאר לעמוד במקומו. המנחה בדיוק הקריא את שמות הבוגרים. ההורים מחאו כפיים. מצלמות הבהבו מכל עבר. אבל הוא לא שמע דבר. הוא ראה רק את אמו. עומדת
קלרה נעצרה כמה צעדים מבתה. פניה היו חיוורות. ידיה רעדו. "לילי…" הילדה השפילה את מבטה. "סליחה, אמא." נתן הביט בשתיהן בדממה. ואז הסתכל על הדף המקומט. זה לא
אית'ן בהה בשלושת הילדים. הוא לא הצליח לזוז. אפילו למצמץ לא הצליח. הרוח נשבה בין שדות החמניות, אבל מבחינתו הזמן עצמו נעצר. הילד הבכור עמד ממש מולו. היו
דלת הלימוזינה נפתחה. איש לא אמר מילה. אפילו רעש הרחוב כאילו נעלם לרגע. מארק נובוטני, האיש שרק לפני דקות אחדות יצא מאולם הגירושין בתחושת ניצחון, הרגיש לפתע את
לורה עמדה מול המזרקה והרגישה כאילו עולמה כולו קורס מתחת לרגליה. כל המבטים היו נעוצים בקבלה הרטובה שהחזיקה בידיה. איש לא נשם. איש לא אמר מילה. רק קול