איש לא זז. האזעקה המשיכה ליילל. המנוע שאג בעוצמה כזו שאי אפשר היה לשמוע אפילו את המחשבות של עצמך. אבל הצעירה נותרה עומדת מול מתג החירום. אלחנדרו בהה
לוסיה לא הצליחה להוציא מילה. התמונה נשמטה מידיה. הזקן שעמד מולה רעד כולו. דמעות זלגו על פניו החרושות קמטים. אחרי שלושים שנות שתיקה, הוא סוף־סוף דיבר. והמילים הראשונות
שלוש שעות לאחר מכן קיבלו כל עובדי החברה הודעה דחופה. נוכחות חובה. חדר הישיבות הראשי. מיידית. איש לא הבין מה קורה. כולל איזבלה וקמילה. רק לפני זמן קצר
איזבלה לעולם לא תשכח את הדממה שהשתררה ברגע שכרטיס הביקור נחת על השולחן. רק שניות קודם לכן כולם לעגו לה. עכשיו איש לא הוציא מילה. דון אורליו בהה
איזבלה ישבה על רצפת הבית הישן. מולה הייתה מונחת מפה. ידיה רעדו. היא לא הייתה בטוחה מדוע. אולי משום שלראשונה מזה חודשים רבים הרגישה משהו מלבד עצב. תקווה.
אלחנדרו נשאר לשבת במקומו ללא תנועה. סביבו המסעדה געשה מהתרגשות. אבל הוא לא שמע דבר. הוא ראה רק את סופיה. האישה שגירש מחייו. האישה שהאמין שהיא פשוטה מדי
איזבלה ישבה בתוך האבק וניסתה להסדיר את נשימתה. הנפילה לא הייתה עמוקה. אבל ההלם היה עצום. מעליה נפער חור ברצפת הבית. מתחתיה הייתה אדמה קרה ולחה. ומולה ניצבה
דממה מוחלטת השתלטה על הקתדרלה. אפילו צלילי העוגב פסקו. כל הראשים הסתובבו בבת אחת. לוסיה עמדה באמצע המעבר הראשי. לצדה עמד ניקו הקטן. ידו אחזה בידה בחוזקה. ובקצה
ריקרדו נשאר לעמוד במרכז רחבת שדה התעופה. הוא לא האמין למראה עיניו. רק שעה קודם לכן ישב במשרד עורכי הדין וצחק על האישה שממנה הצליח להיפרד כשהיא כמעט
דניאל נשאר לעמוד במקומו. המנחה בדיוק הקריא את שמות הבוגרים. ההורים מחאו כפיים. מצלמות הבהבו מכל עבר. אבל הוא לא שמע דבר. הוא ראה רק את אמו. עומדת